יוסלס ID בראיון מיוחד ל"מעריב לנוער"

פורסם במגזין "מעריב לנוער"

ליוסלס איי.די (תעודת זהות חסרת שימוש) יש ריח של חו"ל.

אולי זה בגלל שקצת פחות מחודש לפני המיני-טור שלהם בערים מרכזיות בישראל הם קרעו את הבמות ביפן, רוסיה וארה"ב.

הצלחה בחו"ל לא זרה לפאנק-רוקרים מחיפה. כבר שנים רבות שהם מופיעים בקצוות תבל מול קהל צנוע יחסית, אבל עדיין בהופעות סולד אאוט בערים מרכזיות כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, טוקיו, סידני, ברלין ומוסקווה.

אם אתם מעולם לא שמעתם ולו תו אחד של חבורת הפרחחים המוזיקלים מצפה לכם הפתעה גדולה. סאונד נקי ומקצועי, אנגלית רהוטה נטולת מבטא ישראלי, תיפוף אנרגטי וגיטרות שירטיטו את ליבכם.

במשך השנים יוסלס איי די החליפו כמה וכמה חברים אבל הרביעיה הקבועה נסגרה לפני 4 שנים ומאז הם מאוחדים יותר מתמיד.

חברי הלהקה הם יותם בן חורין (שירה ובס), גיא כרמל (גיטרה), ישי ברגר (גיטרה) ויונתן חרפק (תופים).

יוסלס איי די מוגדרים בעולם ההגדרות המוזיקליות כלהקת פאנק-רוק, שזה בעיקר אומר שיש להם המון אמירה (אבל לא חברתית) המון קעקועים ורוח חופשייה שלעולם לא תדוכא.

אם אתם מחפשים ביוסלס דימיון לרמונס והסקס פיסטולס אתם מחפשים במקום הלא נכון. מדובר בז'אנר מוזיקלי אחר לגמרי. זה נכון שעדיין יש את הצרחות של המתופף, את הקצב המהיר ואת הגיטרות הרועשות אבל הליריקה היא זאת שעושה את כל ההבדל. לא תשמעו את המילים "אנרכיה" ו"מודעות חברתית" וגם לא קללות כלפי קהילת השיטור העולמית ומרד בממסד אלא סיפורים מהחיים ושירי אהבה שנכתבו בעקבות לב שבור.

קצת נחזור אחורה, 14 שנים אחורה ליתר דיוק, שם נוסדה הלהקה בחיפה עם המון אמביציה, כישרון ורצון עז לכבוש את העולם בסערה.

היה להם המון לטובתם, כי לא כמו להקות ישראליות רבות, הם שרו באנגלית שוטפת נטולת מבטא.

האנגלית הגיעה מיותם בן חורין סולן הלהקה שמקורו בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות.

ההתחלה בארץ היתה טובה והחבר'ה הנמרצים עבדו קשה מאוד בהופעות בכל חור אפשרי כדי ליצור לעצמם שם. לאחר שחרשו את ישראל הקטנטונת לקחו את כל הכסף שהצליחו לחסוך ונסעו לטור עצמאי בארה"ב שם הופיעו מול כל מי שהיה מוכן להקשיב.

אבל ההזדמנות הגדולה ניתנה להם ב1999 כאשר כריס רואו מלהקת The Ataris האמריקאית אהב את מה שהוא ראה והחליט לשתף איתם פעולה באלבום אוסף. האלבום גרר הצלחה והביא לחתימה בחברת התקליטים האמריקאית "קונג פו רקורדס" שם הם הקליטו את שלושת האלבומים הבאים שלהם.

ההצלחה בארה"ב היתה מתונה יחסית, אבל האלבום הופץ בכל חנות תקליטים קטנה וגדולה ובכל רשת מרכזית והם הופיעו לא מעט, אבל זה היה הקהל היפני שקיבל את היוסלסים בזרועות פתוחות והביא את האלבומים שלהם לעשיריה הפותחת במצעד המכירות.

ההצלחה הגלובלית אולי לא הפכה אותם לכוכבי רוק ענקיים אבל היא שילמה את החשבונות ואיפשרה להם להמשיך לחיות מהמוזיקה שלהם ולהמשיך לכתוב ולהקליט עוד ועוד להיטים פוטנציאלים והרי אין שום דבר שמוזיקאים אוהבים יותר מאשר החופש לחיות מהאומנות שלהם.

בארץ הקהל של יוסלס גדל וגדל וחלק מהפרצופים הישנים הוחלפו בחדשים בגלל שינוי בכיוון המוזיקלי שאיתו זרמה הלהקה. הרבה מהפאנקיסטים בארץ לא קיבלו את הגישה האמריקאית שאימצה הלהקה ודרשו קצת יותר אנרכיה ופחות אהבה במוזיקה שלהם, אבל הרי שלחבורה האמיצה לא היתה כוונה מעולם לתת לאף אחד להכתיב להם איך לשיר ומה לשיר והם המשיכו עם המוזה ותחושת הבטן ורכשו לעצמם קהל חדש ונלהב שתמך בכל יצירה מוזיקלית שהם בחרו לשחרר לאוויר העולם.

בחו"ל ההצלחה התפשטה מארה"ב לקנדה ומקנדה ליפן ולחלקים אחרים במזרח ומשם לאוסטרליה ובחזרה לאירופה עד שסגרו מעגל בארץ.

האלבום המצליח ביותר שלהם עד כה היה Redemption שיצא ב2004-05 ומכר הכי הרבה עותקים עד כה ושם אותם על המפה, לפחות בארץ.

בעקבות ההצלחה הוצעה ללהקה תפקיד בתור המנחים החדשים של התוכנית "אקזיט" שכזכור הולידה את הסנסציה הישראלית עופר שכטר, הלהקה מצידה שמחה לקבל אפשרות להיחשף לקהל חדש יותר וצעיר יותר ולחנך אותם מוזיקלית, אבל ברגע האחרון, אחרי שכבר צולמו כמה פרקים בהשתתפותם, החליטו בכירים בהוט לבטל את התוכנית עקב כתבה שערורייתית בידיעות אחרונות שהציגה את היוסלסים כפאנקיסטים מהסוג הרע. נאמר עליהם שהם חוליגנים ושהם משתינים על מצבות ומעודדים את הנוער להשתמט מהצבא ושבאופן כללי אין להם שום כבד למדינה בה הם חיים.

בראיונות רבים אחרי זה הבהירו הלהקה שדבריהם הוצאו מהקשרם, סולפו ואפילו הומצאו לגמרי על מנת ליצור כותרות ושנגרם להם עוול.

בדיקת רקע קטנה מראה כי למעט חבר להקה אחד כל השאר אכן שירתו בצבא בכבוד וחלקם אפילו ביחידות קרביות ולמרות שהם לא תמיד מסכימים פוליטית עם הנעשה בארץ הם מעולם לא יעודדו צעירים להשתמט כי הם בעצמם תרמו למדינה.

אחרי ההשפלה הפומבית החליטה הלהקה לקחת פסק זמן מהופעות והתחילו לעבוד במרץ על אלבומם החדש. חוזה ההקלטות שלהם עם חברת התקליטים "קונג פו רקורדס" הסתיים והם שקדו על הדיסק החדש במשך 3 שנים ושמרו בסודיות על תוכנו עד שימצאו חברת תקליטים חדשה שתקדם את האינטרסים שלהם בצורה הוגנת.

לבסוף הוחלט שבמקום לבחור בחברות תקליטים ענקיות עם שם גדול שם הם ללא ספק ישתלבו ברקע עם שאר האמנים האחרים, הם בחרו בחברות תקליטים בינוניות שישקיעו את מירב המאמצים בלקדם את הלהקה ויתנו להם את מלוא תשומת הלב.

באוקטובר 2008 יצא בשעה טובה האלבום הרביעי "The last broken bones" לאוויר העולם בבכורה עולמית קודם ביפן ורק אחר כך בישראל ומשם בשאר העולם.

את השקת האלבום הם חגגו עם אלף ממעריציהם הקרובים במועדון הבארבי בתל אביב עם אמנים אורחים כמו דני סנדרסון, שאנן סטריט (הדג נחש) ואביטל תמיר (להקת המטאל הישראלית בצפר).

ולסיום, כמה שאלות לחברי הלהקה על האלבום החדש:

מה הדיסק החדש אומר עליכם כלהקה וכאנשים פרטיים?
יותם: זה כנראה האלבום הכי כנה ועצבני שלנו עד היום, וגם הכי טוב.. זה האלבום הראשון שאני מרגיש שהליינ-אפ של הלהקה מושלם עם חרפק כחלק מהצוות.
ישי: הדיסק אומר שאנחנו להקה מפציצה ועלי באופן אישי שאני גיטריסט על.
גיא: שיש יש נלו פרוגרשן (?!)

יש שיר בדיסק החדש שאתם אוהבים במיוחד? למה?
יותם: השיר פתיחה "Isolate me" הוא אחד האוהבים עלי, כתבתי אותו לפני כמעט 4 שנים ועדיין יש לו כל כך הרבה משמעות בשבילי, אני תמיד הרגשתי שאנחנו יכולים לפרוץ גבולות מוזיקלים חדשים עם שירים כאלה וזה בדיוק מה שעשינו.
ישי: אני אוהב את כל השירים באותה רמה בגלל שהם כולם בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע בדיסק של להקת פאנק רוק ב2008.
גיא: את השיר הראשון,כי אני אוהב את הלחן והאנרגיה שלו

אם הייתם יכולים להופיע בכל מקום בעולם ועם כל להקה בעולם איפה זה היה ועם מי?
יותם: לפתוח ל" the descendants or All" במועדון " Bill Stevenson's house" בקולורדו
ישי: הייתי רוצה להופיע ביוון ואלסקה עם בוא לבר,בגלל שיוסלס אף פעם לא ניגנו שם, וגם אף פעם לא עם בוא לבר.
גיא: כל מקום בעולם זה סבבה בשבילי אם ההופעה טובה. להופיע עם מי זה קצת פחות משנה לי כי הופענו עם המון להקות שאנחנו אוהבים אז זה כבל לא אותה ההתרגשות כמו בהתחלה העיקר שההופעה טובה והקהל בעניין

והשאלה הנדושה מכולן, איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים
יותם: בתקווה נותנים בראש עם סגנונות חדשים ומופיעים במקומות שעדיין לא היינו בהם.

ישי: בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי בתקווה, אחרי שניגנתי עם יוסלס ביוון ואלסקה, כשבוא לבר היו להקת החימום.

גיא: מצליחים לעלות עוד כמה מדרגות ומופיעים בעוד כמה מקומות שעוד לא הגענו אליהם כמו דרום אמריקה ודרום אפריקה למשל