משחקי הכס: הסוף

פעם סדרות גדולות מהחיים היו נדירות וכל דור יכל לזכור סדרה אחת ששינתה את פני הטלוויזיה, אך היום אנחנו חיים בעידן של שפע, עם מאות ערוצים, אינספור רשתות וחברות הפקה והרף למה מגדיר סדרה גדולה מהחיים ממשיך לעלות.

בתור נערה “באפי קוטלת הערפדים” היתה ה-סדרה. היא שינתה את פני הטלוויזיה והציבה בפני סטנדרטים גבוהים מאוד לגיבורה ראשית, כתיבה שנונה וחדה, צוות שחקנים מדהים ואפקטים באיפור שנתנו פייט רציני לעולם הקולנוע. באפי שינתה לי את החיים ולנצח תחקק בזכרוני כהסדרה האהובה עלי, אבל עם השנים הגיעו מספר סדרות שהכריזו תיגר על האלופה וניסו לגנוב את הכתר של הסדרה האהובה.

האלופה – באפי קוטלת הערפדים

אחת הסדרות שהצליחה להעסיק את מחשבתי יום וליל היתה “אבודים”, בין הסדרות הראשונות בטלוויזיה שקיבלו תקציב של סרט קולנוע, עם צוות שחקנים מטורף, וכתיבה כל כך מתוחכמת שהמעריצים איבדו את דעתם בלנסות לחבר בין התאוריות ולפתור את התעלומות. אך לצערי, העונה האחרונה של הסדרה היתה כל כך מוזרה ומבולבלת שנראה שהכותבים שלה הסתבכו עם עצמם וכתבו משהו שהפך להיות כל כך גדול ומורכב שהם בעצמם כבר לא ידעו איך לסגור את כל הקצוות, אז הם בחרו בדרך הקלה, הדרך המאכזבת והדרך המכעיסה וסגרו את הסדרה עם סוף כל כך נוראי שגרם למיליוני מעריצים להצטער שהם בזבזו את הזמן שלהם. למרות האכזבה הגדולה, אני החלטתי לסלוח ליוצרי הסדרה ולהמשיך להמליץ על “אבודים” לכל מי שעדיין לא ראה, כי הדרך שווה את ההשקעה, גם אם הסוף לא מספק בעליל.

התאומה – אבודים

במקרה של “משחקי הכס” נראה שמדובר בתופעה כל כך ענקית שרק המשיכה לגדול ולגדול עם העונות. מה שהתחילה כסדרת פנטזיה שאספה את הצופים מקוראי הספרים של ג’ורג’ ר מרטין וחבריהם אוהבי הז’אנר הפכה לסדרת קאלט שכולם צופים, גם אם הם לא לגמרי בקטע של הסקס, האלימות והדרקונים, כי הם לא רצו להשאר מחוץ לעניינים. גם אם בחיים לא ראיתם אפילו פרק אחד של הסדרה אתם מכירים בעל פה את המשפטים “החורף מגיע” ו”אתה לא יודע כלום ג’ון סנואו”, ושמעתם לפחות אלף פעמים את הוויכוח האם דאנריז היא קאליסי או חאליסי.

הסדרה שברה חומות של ז’אנרים, פתחה את זרועותיה וקיבלה צופים מכל הסוגים והמינים ויצרה תעשייה שלמה של תאוריות מעריצים, פאנפיקשן ויותר מהכל – ממים! שהעסיקו את האינטרנט בצורה כל כך אובססיבית שהיה בלתי ניתן לברוח מזה. בשלב מסויים כל אדם היה צריך לבחור האם הוא מצטרף לחוויה ומתחיל לצפות בסדרה או שהוא נשאר מאחור בזמן שכל מי שסביבו מדבר על הסדרה בלהט שכמותו לא נראה. כל אחד בחר את הבית אליו הוא שייך, איים בסטטוסים מרובים שהוא ימחוק חברים שיעיזו לעשות אפילו את הספויילר הקטן ביותר לסדרה והתנזר לחלוטין מרשתות חברתיות עד לאחר הצפייה בפרק.

האובססיה לספויילרים הפכה להיות אחד מסיממני ההכר של “משחקי הכס” שמעריציה מגנים בחירוף נפש על קדושת הפרק והדרישה להגיע נקיים לחלוטין מכל דיעה חיצונית וזה כתוצאה מכתיבה כל כך ברוטלית שדאגה להפתיע ולזעזע את הצופים בכל פרק מחדש. צפו לבלתי צפוי היה המוטו של הסדרה, כשכל החוקים נשברו ודמויות ראשיות ואהובות מתו בצורה מחרידה לאורך הסדרה. כמוני, שאר הצופים ידעו לא להכריז על חיבה או חיבור לאף דמות, קטנה או גדולה ככל שתהיה, כי יכול מאוד להיות שבפרק הבא היא כבר לא תהיה איתנו יותר.

צוות השחקנים היה מורכב משילוב מוצלח של שחקנים ותיקים ומוערכים לצד כשרונות צעירים ולא מוכרים שכל אחד מהם הצליח להשאיר חותם עמוק על הדמות שלו לא משנה כמה קצרה או ארוכה היתה ההופעה על המסך ורמת ההשקעה בין אם זה כלכלית לבין אם זה ההעסקה של אנשי המקצוע הטובים ביותר בתחום, היתה בלתי נתפסת, כיוון שכל פרק הציג מיני סרט קולנוע עם סטים עצומים שנבנו מאפס, לוקיישנים נדירים מסביב לעולם שתרמו לאוטנתיות של הסיפור, תלבושות, אביזרים, איפור, שיער, אפקטים מיוחדים פיזיים וממוחשבים, פעלולנים וניצבים שכולם תרמו לבניית החוויה הכי מושקעת ומטורפת שאיי פעם נראתה על המסך הקטן, אך זה היה אפקט ההפתעה, בנוסף לכתיבה פוליטית עמוקה ומורכבת, שעזרו להפוך את הסדרה להצלחה שכמותה לא היתה.

עד לעונה השישית, כותבי הסדרה ביססו את העלילה בצורה כזאת או אחרת על חומר המקור, שהוא הספרים של ג’ורג’ ר מרטין עם לא מעט פרשנות אישית ושינויים שגרמו לקוראי הספרים להתעצבן לא מעט, אבל לאלו מאיתנו שבחרו לא לקרוא את הספרים עד שהוא יסיים לכתוב את הסדרה, לא היה ממש משנה מה היו השינויים שנעשו בהשוואה לספרים כי עדיין הביאו לנו את הסדרה הכי מטורפת בעולם למסך שבוע לאחר שבוע (עם הפסקות ארוכות ומייגעות בין העונות).

הציפייה לעונה השמינית היתה אולי הכי מייגעת מכולם, גם כי היא היתה ארוכה בצורה מוגזמת וגם כי כל הציפיות, התקוות והשאלות התנקזו למקום אחד, לעונה אחת אחרונה.

הבעיה בעונה השמינית היתה שהיא הרגישה מזורזת בצורה מכעיסה. לא היה ברור למה יוצרי הסדרה בחרו לתת לצופים עונה קצרה של 6 פרקים בלבד, ולא ממש משנה שהם ארוכים יותר מפרקים רגילים. בשישה פרקים כמעט בלתי אפשרי לסגור את כל הקצוות הפתוחים, לענות על כל השאלות, להמשיך עם בניית דמויות הגיונית ולכלול פייאוף שהיה חסר בצורה מהותית.

כמות בלתי נתפסת של כסף, זמן ועבודה מטורפת הושקעו אל תוך העונה האחרונה וכולם בהפקה, החל מהניצבים, צוות השחקנים, אנשי האיפור והשיער, אפקטים ויזואלים ממוחשבים ופיזיים, בוני סטים ואפילו הקייטרינג עבדו ימים ולילות בצילומים מפרכים כדי לגרום לעונה הזאת להיות גדולה מהחיים.

נראה שהאנשים היחידים שלא עבדו קשה בעונה הזאת הם דיוויד ודן, מפיקי וכותבי הסדרה, שהחליטו לספק לנו שישה פרקים המלאים ברעש וצלצולים, ומעט מאוד תוכן מורכב שמזוהה עם המוניטין המפורסם של הסדרה.

מעל מיליון ושש מאות אלף אנשים חתמו על עצומה המבקשת לצלם מחדש את העונה האחרונה עם כותבים אחרים, בקשה שכמובן לעולם לא תתממש אבל מביעה באופן חד את האכזבה העצומה של הצופים מהעונה המסיימת של הסדרה הגיאונית הזאת.

אין לי טיפה של ביקורת כלפי השחקנים, שעשו עבודה מדהימה ויוצאת מן הכלל והוכיחו שכל אחד ואחת מהם ראויים להזכר בהיסטוריה של הטלווזיה. אני מפרגנת מכל הלב לכל צוות ההפקה שהרים עונה ויזואלית ענקית שכמותה לא נראתה, והשקיע את נשמתו בליצור את המוצר הכי אותנטי שאי פעם היה והתבזבז לחלוטין על כתיבה עצלנית.

אם יש קונצזוס אחד מוחלט בקרב הצופים זה שהכל נראה ממש ממש טוב (אם מתעלמים מהחשיכה של פרק 3).

כמובן שלא הכל היה גרוע. העונה הקצרצרה כן סיפקה לנו כמה רגעים מספקים מאוד שיזכרו לטובה (וצויינו בביקורות הקודמות שלי) אבל הפרק האחרון היה כל כך מאכזב, כל כך צפוי בפשטות שלו וכל כך מגוכח ברגעים מסוימים שנראה שממש מעליבים את האינטלגנציה של הצופים. כך לא היתה אמורה להסתיים הסדרה הדגולה הזאת ואפשר רק לקוות שנקבל פיצוי כלשהו עם אחת מאינספור סדרות הספין-אוף המתוכננות בעתיד הקרוב.

כמה מחשבות תועות:

  • רגעים בהם דמעתי דמעות של עצב: כשטיריון מצא את הגופות המחובקות של ג’יימי וסרסיי, כשג’ון נישק ברכות את דאנריז רגע לפני שהוא תקע לה סכין בלב (עם הומאז’ נחמד לבאפי), כשדרוגון ניסה להעיר את דאני משנת המוות שלה והכאב כשהוא הפגין כשהוא הבין שהיא מתה.

  • רגעים בהם דמעתי דמעות של שמחה: כשג’ון סוף סוף ליטף את גוסט, כשסאנסה הוכרזה מלכת הצפון.
  • ה-רגע הויזואלי המדהים ביותר בפרק שייך להומאז’ הנאצי של דאנריז והצבא שלה, כאשר דגל טארגריין המאיים הונף בגאווה מעל ההריסות של מעלה המלך ואלפי החיילים שלה עמדו בצורה מסודרת בזמן שהיא נאמה מולם על הכיבוש העולמי שהיא מתכננת. צמרמורות.

  • אם כבר הזכרתי את אלפי החיילים של דאנריז, מהיכן צצו פתאום כל הדות’רקי? חשבתי שכולם הושמדו בקרב מול המתים בפרק השלישי. ומאיפה צצו כל חיילי האנסיליד שגם רובם היו אמורים להיות מושמדים?
  • הרגיזה אותי הבחירה להציג את שתי הנשים החזקות ביותר בעונה האחרונה כדיקטטוריות רצחניות המאיימות על שלום הממלכה, רק כדי שבסופו של דבר מי שיוכתר למלך יהיה גבר לבן מבית מיוחס. בואו נלך 7 צעדים קדימה עם פמינזם בסדרה רק כדי ללכת 8 אחורה בעונה האחרונה.
  • סימנים שהצוות היה מותש: כוס קפה בפרק אחד, בקבוק מים בפרק אחר. מה קרה, מלחמה?
  • ההשמדה של הכס היתה בהחלט מספקת, רק חבל שלא ניצלו את המומנטום ופיצלו את כל הממלכות לאוטונומיות עצמאיות, הרי גם ככה “בראן השבור” לא באמת יכול לשלוט אקטיבית על כל הממלכות.
  • מה יש מערב לווסטרוס? זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, אך לא ברור איך ב2 פרקים הפכו את אריה מרוצחת מנוסה שיכולה להחליף פנים לדורה החוקרת.
  • בריאן משלימה את הביוגרפיה של ג’יימי בספר של אבירי משמר המלך היה רגע נחמד, אחרי הכל אהבה אמיתית כוללת גם סלחנות על החסרונות של האהובים שלנו.

  • מה עלה בגורלם של דריו נהאריס, הוט פאי, ג’אקן ה’גאהר, מירה ריד, ואניה בוקשטיין?
  • לא ברור לי למה צריך את משמר הלילה אם הצפון בשלום עם האנשים החופשיים ואין יותר מהלכים לבנים (והפרט הקטנטן שהחומה שבורה ואין באמת איך לתקן אותה)
  • האם זה באמת היה הכרחי לשלוח את ג’ון בחזרה למשמר? הם אומנם הציגו את זה כעונש לגריי וורם, אבל בפועל הם לא באמת היו חייבים להעניש את ג’ון על שום דבר, המלך של ששת הממלכות, המלכה של הצפון ואחת המתנקשות החזקות ביותר בכל ווסטרוס הם המשפחה של ג’ון, הם יכלו בקלות לכפות על גריי וורם לקבל את החנינה של ג’ון, הם בעמדת חוזק, אבל כיוון שג’ון לא באמת רצה להיות מלך והוא רצה חיים פשוטים ושקטים, החזרה לצפון הרחוק איפשרה לו את זה, אז win-win לכולם.

  • אם כבר מדברים על ג’ון אז החשיפה של הזהות האמיתית שלו לא באמת שינתה כלום לעלילה והיתה חסרת פואנטה בסופו של דבר. אז עכשיו יש טארגריין בצפון, ביג דיל.
  • אחד הרגעים הקומים היחידים בכל הפרק שייכים לאדמיור טאלי שחשב אפילו לרגע שהוא יכול להיות מלך אבל תודה לסאנסה (המלכה) שהחזירה אותו חזרה למקום שלו עם “Uncle, sit down”.
  • קיבלו את הסוף הטוב שלהם: בריאן, פודריק, סאם, דאבוס, ברון וטיריון. מצד אחד נחמד כי אני מחבבת את כולם, מצד שני מה זה החרטא הזה? סרט דיסני או משחקי הכס???
סאנסה – המנצחת האמיתית של הסדרה
אהבתם? שתפו.

עוד בנושא