ביקורת בקטנה: אלאדין 2019

הנפשות הפועלות: מינה מסעוד (אלאדין), נעמי סקוט (הנסיכה יסמין), ויל סמית’ (הג’יני), מארוואן קנזרי (ג’אפר), נביד נגאהבאן (הסולטו), נסים פדראד (דליה) אלן טודיק (קולו של יאגו)
מה הדיבור:
הסיפור המוכר והמוזיקלי בגרסת הלייב-אקשן של דיסני לקלאסיקה המצוירת מ1992 בבימויו של גאי ריצ’י.
אין חדש תחת השמש, ועיבוד לייב אקשן עושה את מה שהוא נועד לעשות וזה לתרגם לצופים את האנימציה המפורסמת אל סרט מוזיקלי מודרני פלוס כל האפקטים הויזואלים שיש ל2019 להציע.
הטוב:
הליהוק המוצלח של מנה מסעוד ונעמי סקוט, שאומנם לא נחשבים שחקנים סופר מפורסמים (למרות את סקוט כבר הכרתי מהריבוט של ה”פאוואר ריינג’רס”) אבל מתאימים לדמויות גם מבחינה חיצונית, גם מבחינת אופי וגם מחזיקים ביכולות שירה מרשימות ולא זקוקים לאוטו טיון שספג ביקורת כבדה בסרטי לייב אקשן קודמים של דיסני.
בנוסף, כיאה לסרט מוזיקלי, העיבודים המודרנים בהחלט מחמיאים לסרט וכוללים גם כמה מתיחות פנים ושיר מקורי חדש שכולו מוקדש לאמנסיפציה של הנסיכה יסמין.
הרע:
כל הכריזמה שבעולם לא תגרום לג’יני של ויל סמית’ להיות מוצלח. וכן, הוא היה מצחיק וכצפוי גם יודע לשיר לא רע, אבל אין לו מספיק כוח להחזיק את כל הסרט על כתפיו ודווקא כשזה הגיע לאפקטים הויזואלים שיצרו את הלוק של הג’יני הרגשתי שהוא נראה לא פופרציונלי בעליל.
בנוסף, הרבה מהקסם התמים שהיה שייך לסרט המצוייר היה חסר לי בביצוע הזה וקשה לי לשים את האצבע ולומר מה בדיוק לא עבד לי, אבל הסרט לא היה כזה כייפי כמו שהוא היה אמור להיות. זה הרגיש יותר כמו חיקוי מוצלח של המקור אבל לא יריב שווה.
המכוער:
הליהוק הכושל של ג’אפר והסולטן. שתי דמויות שהיו כל כך יחודיות בסרט, עם מראה מאוד ספציפי וגישה שקשה להתפשר עליה ובשני המקרים, בעיני ההפקה פישלה לחלוטין. במקרה של הסולטן, היה חסר לי הגוץ השמנמן והמצחיק שנפל בקלות למלכודות של ג’אפר והחוויר בגדול מול הכריזמה של ביתו. עוד יותר הפריעה לי הבחירה ללהק בחור כל כך צעיר לתפקיד ג’אפר, שבשום כיוון וצורה לא החזיק את העננה האפורה שליוותה את המכשף המרושע בסרט המצוייר. היה חסר לי גבר מבוגר (מאוד), גבוה ומאיים שגורם לכולם להרגיש לא בנוח סביבו.
לסיכום:
למרות ששמעתי תגובות אוהדות מחברי שאהבו את הסרט מאוד, בהשוואה לסרטי לייב-אקשן אחרים של דיסני הרגשתי שאלאדין לא הצליח לספק את הסחורה. הוא יותר מדי נראה כמו גרסא חיוורת אך מלאת אפקטים של הסרט המקורי. הלב של הדמויות היה חסר לי מאוד, ואומנם מסעוד, סקוט וסמית’ נתנו את כל כולם לתפקיד, זה לא היה מספיק משכנע כדי לצלול איתם לעולם הפנטזיה של דיסני.
היה נחמד לשיר עם השירים המקוריים כשכולם באולם מכירים את כל המילים וההערכתי את הפיתוח המתקדם של יסמין כפמינסטית הארדקור שאפילו קיבלה נאמבר מרגש משל עצמה שהזכיר לי קצת את הטנטרום של אלסה בפרוזן.
בסופו של דבר קשה לומר שיצאתי מאוכזבת, כי קיבלתי פחות או יותר את כל מה שציפיתי לו, אבל בשורה התחתונה הייתי מעדיפה לראות את הסרט המצוייר מאשר להשקיע צפייה חוזרת בגרסא הזאת.

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא