“מלך האריות” – דור חדש להאקונה מטטה

ענקית המדיה דיסני יודעת לשמור על מכונת הכסף שלה משומנת הייטב והקונספט של סרטי לייב-אקשן לקלאסיקות המצויירות שלה התחיל עוד ב1994 עם “ספר הגונג’ל” בכיכובם של ג’ייסון סקוט לי, לנה האדי, סאם ניל, ג’ון קליז וקארי אלויס. אחריו היו גם הסרטים של “מאה ואחת דלמטים” ב1996 ו “מאה ושתיים דלמטים” ב2000 עם גלן קלוז הנפלאה, אך אפשר לומר שהדור החדש של עיבודי הלייב-אקשן החל עם “אליסה בארץ הפלאות” של טים ברטון ב2010 והמשיך עם “מליפיסנט” ב2014, “סינדרלה” ב2015, גרסא נוספת ל”ספר הג’ונגל” ב2016, “אליסה בארץ הפלאות: מבעד למראה” ב2016, “היפה והחיה” ב2017, ו”כריסטופר רובין” ב2018.

אך נראה ש2019 היא השנה בה דיסני השקיעה את כל המאמצים עם לא פחות מחמישה (!!) סרטי לייב-אקשן שכוללים את “דמבו” ו”אלאדין” שכבר שוחררו “מלך האריות” שבשבילו התכנסנו כאן ובחורף הקרוב נזכה ל”מליפיסנט: אדונית האופל” ו”היפה והיחפן” שנמצאים בצורה חשודה מתחת לראדר.

הצורך להביא את סרטי האנימציה הענקיים האלה למסך הגדול מגיע בראש ובראשונה מסיבות כלכליות. דיסני לא עושים שום דבר אם לא יוצא להם מזה ערמות של כסף, אבל גם מהרצון של להנגיש את הקלאסיקות לקהל חדש שאולי פחות מתחבר לאנימציה של פעם ורוצה לראות את הכוכבים הגדולים של הוליווד שרים בקולי קולות (או בעזרת אוטו-טיון, תלוי במקרה) וכמובן למשוך לקולנוע את כל האנשים שגדלו על אותן קלאסיקות והנוסטלגיה מבעבעת בתוכם עם הרצון להרגיש שוב ילדים לשעתיים קלילות במזגן עם דלי פופקורן והמון שיפוטיות.

המחלה הגדולה של עבודי הלייב-אקשן היא הביקורות! 

מצד אחד, הקהל ממשיך לנהור לקולנוע פעם אחר פעם וממשיך לשבור שיאי הכנסות ולהצדיק את קיומם של הסרטים הנ”ל, מצד שני, רוב הליהוקים זוכים לביקורות שליליות מצד הקהל בשל תרבות הפוליטיקלי קורקט (שאני דווקא בסדר איתה אבל רוב האנשים, פחות) והציונים של הסרטים רק יורדים ויורדים. אנשים אוהבים לשנוא את הסרטים האלה, אך זה מעלה את השאלה: למה אתם ממשיכים לממן אותם? הרי דיסני ימשיכו ליצור סרטים שהם כלכלים להם. אם הם יראו שסרטי הלייב אקשן מפסיקים להכניס כסף הם יפסיקו ליצור אותם, מתמטיקה דיי פשוטה.

במקרה של “מלך האריות” נראה שהקהל ברובו לא ממש התרשם מ”הלהיט” הנוכחי של דיסני והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, מה שמאוד מפתיע להתחשב בכך שהפעם הפקת הסרט לא הספיקה להכין אותו בזמן להקרנות מוקדמות לצורכי הערכה ובדיקה וכולם, כולל המבקרים, ראו את הסרט לראשונה רק לאחר הבכורה העולמית.

 

לאחר שקראתי לא מעט מאותן הביקורות החלטתי לנקוט עמדה ולהגיד לכם לא להקשיב לאלו ששונאים רק לצורך השנאה (הייטרים בלעז) כיוון שהעיבוד של ג’ון פאברו הנפלא (האפי מהייקום הקולנועי של מארוול) הוא לחלוטין שווה צפייה ובא בדיוק בזמן לתפוס את משבצת “סרט הקיץ שהכי כייף לראות” במזגן, עם דלי של פופקורן ומשקפי תלת מיימד.

אז כן, אין חדש תחת השמש, “מלך האריות” הוא למעשה כמעט כולו עיבוד של פריים מול פריים של הסרט המצוייר שמועבר באמצעות טכנולוגיית CGI מ-ט-ו-ר-פ-ת וכל כך ריאליסטית שכמעט אפשר ללטף את הפרווה של החיות דרך המסך ונוספו לזמן הריצה המקורי עוד כ30 דקות של “חומר חדש” שכמעט ולא מורגש מרוב שהוא מתערבב בצורה אורגנית לחלוטין עם העלילה. אותן תוספות הם בעיקר אילתורים שנועדו להדגיש את האופי של השחקנים המדובבים והייחוד שלהם לעומת המקור המצוייר וכדי לעזור לעלילה לזרום יותר טוב.

יש שיגידו שבגלל שהסרט כל כך דומה למקור הוא למעשה מיותר, אך כאן אומר למעליזים: חאלאס. לו היו שינויים משמעותים בסרט היו מתלוננים שהרסו להם קלאסיקת ילדות, אז גם שמספקים להם על מגש כסף סרט מדוייק ואיכותי יש על מה להתלונן. אז כן, הסרט אכן לא מחדש כמעט כלום אבל הוא עושה את מה שהוא נועד לעשות: לבדר את הקהל ולהציג מחדש את הקלאסיקה לדור חדש של צופים תוך כדי ריענון טכנולוגי בלתי נתפס לצופים הותיקים.

אוהבי בעלי חיים ימותו על הסרט וישמיעו במקהלה קולות של “אוווו” ו”אההההה” כל פעם שבעל חיים מקסים יעשה משהו חמוד או מצחיק (ויש רגעים כאלה בשפע), אני אישית רציתי בסוף הסרט לאמץ אריה, פיל, ג’ירפה, סוריקתה ואולי אפילו חזיר יבלות קטנטן, מרוב שהם כולם חמודים בטירוף.

מבחינה מוזיקלית, עם הצלחות לא מתעסקים, והאנס זימר המלחין האגדי, חזר לעבוד גם על הגרסא החדשה, הביצועים המחודשים של הלהיטים מהסרט המצוייר היו כמעט וזהים (למעט השיר של סקאר שהיה חסר פלפל) והיה כייף לשיר איתם לאורך הסרט (אני צופה גרסת סינג-אה-לונג בעתיד הקרוב) וכצפוי ניתנו שירים מקוריים חדשים לגמרי לביונסה ואלטון ג’ון כדי להוסיף קצת אבק כוכבים לפסקול.

אחד הפלוסים הרציניים מגיע מג’יימס ארל ג’ונס אשר תרם את קולו פעם נוספת לדמותו של מופאסה, לאחר שעשה זאת בסרט המצוייר לפני 25 שנה, ועזר לשחזר את הקסם והנוכחות של האבא האהוב של סימבה.

החסרון היחידי בעיני היה שהיו רגעים בסרט שהרגישו לי כאילו הם קרו מהר מדי, מעיין תחושה של זירוז, למרות שבפועל הוסיפו זמן לסרט ולא חתכו אותו, משהו שם הרגיש לי טיפונת חסר.

אם אתם תוהים איך תרגמו את הסצינה *ההיא* שהשאירה בכם צלקת כשהייתם ילדים, הם עשו עבודה טובה בריכוך הטראומה אך עדיין השאירו ממנה מספיק כדי שתזילו דמעה.

שורה תחתונה: שווה צפייה. וכל מילה נוספת מיותרת.

ציון: 8

FYI, רשימת הסרטים הבאים של דיסני שמקבלים עיבוד לייב-אקשן כפי שהוכרזו הם:

מולאן, קרואלה (ע”ע קרואלה דה-וויל הנבלית של 101 דלמטים), בת הים הקטנה, החרב באבן, הגיבן מנוטרה דאם, לילו וסטיץ’, ספר הג’ונגל 2, פינוקיו, שלגיה ושבעת הגמדים וסרט סטנד-אלון של שלגיה.

 

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא