מוקסי – ביקורת סרט בקטנה

  • MOXIE – תעוזה, אומץ, נחישות 

לעיתים נדירות אני צופה בסרטים לפני שאני רואה לפחות טריילר אחד כדי לדעת במה מדובר. אחרי הכל התקציר שנכתב על הסרט לרוב לא באמת מעביר את המהות האמיתית של הסרט ואם אני לא נזהרת אני אמצא את עצמי באמצע של משהו ממש נוראי (אני מסתכלת עליך “הקורגי של המלכה”), אך למרות זאת, את “מוקסי” ראיתי בלי שום הכנה מוקדמת והופתעתי לטובה.

על פניו של הפוסטר המקושקש, מדובר בעוד סרט נעורים מרדני שסביר להניח ישחה בקלישאות. גם הדקות הראשונות של הסרט מציגות נערה מופנמת עם ים פוטנציאל שלא מתחברת לאף אחת מהקליקות הקבועות של בית הספר ומרכלת על כולם מהצד עם החברה היחידה שיש לה, בעוד שאני מתפללת שהיא לא תהפוך לקורבן מייקאובר צפוי רק כדי לגנוב את הלב של החתיך הדושבאג התורן (פטריק שוורצנגר).

למזלי מהר מאוד העלילה האמיתית מתניעה ומשאירה מאחורה את (רוב) הקלישאות של סרטי נעורים אמריקאים ומציגה משהו שונה לגמרי.

הפעם קפטן קבוצת הפוטבול הוא לא מושא האהבה – הוא הנבל העיקרי, הבחורה החדשה בבית ספר לא שותקת שמנסים להציק לה – היא מגניבה בטירוף, הבחורה הכי שווה בבית ספר לא ממש אוהבת שמחפיצים אותה – כי “אחלה ציצים” זה כזה 2019 ויש ייצוג הוגן ומפרגן של דמויות כהות עור, רקעים אתנים שונים, דמות טרנסית ודמות בכיסא גלגלים וכל זה עטוף בהרבה מאוד כוח נשי.

“מוקסי” הוא סרט הנעורים שאני הייתי צריכה כשהייתי בתיכון ולא ידעתי את זה, ועל כך אני יכולה רק להודות לאיימי פולר המדהימה, שלקחה את הספר של ג’ניפר מת’יאו והפכה אותו למציאות תחת הכובע המשולש של במאית/מפיקה/שחקנית. 

את הדמות של ויויאן (האדלי רובינסון) כולנו מכירים, היא הבחורה הממוצעת לחלוטין שיוצאת מגדרה להתחמק מהרדאר של הבריונים, מסתכלת על הרצפה כשעוברים לידה במסדרון ולא מעיזה להעביר ביקורת שמישהו מתנהג כמו חרא, לפחות לא בפניו.

אבל ויויאן מתגלה כמורדת של ממש, ודיי בין לילה, היא מקבל השראה מהתלמידה החדשה בבית ספר – לוסי (אליסיה פאסקל-פנה ההורסת) ומהאמא הילדותית/סופר צ’יל שלה (איימי פולר) ומחליטה שנמאס לה לשתוק על מה שרובנו חווינו בבית ספר באופן קבוע:

סטנדרטים כפולים המאפשרים לבחורים להסתובב בגופיות ובלי חולצה בזמן שהבחורות מתבקשות לכסות את עצמן כחלק מקוד הלבוש של בית הספר, ההתעלמות המוחלטת מההטרדות וההצקות שנערות סובלות מהצד הגברי במידה והן התפתחו קצת יותר מדי מהר במהלך הקיץ (או לחילופין מושא ללעג במידה והן עדיין לא התפתחו), העידוד והולידציה שניתנת רק לקבוצות הספורט של האתלטים הגבריים, בזמן שענפי הספורט הנשיים, נדחקים לפינה ולא זוכים לשום הכרה גם אם האתלטיות מוצלחות יותר ועוד.

מבלי שאף אחד ידע או אפילו יחשוד, ויויאן מחליטה להוציא מיני-מגזין מחתרתי, רטרו פמיניסטי רדיקלי,  ניאו פאנקיסטי, שקורא לבנות בתיכון להתחיל להשמיע את קולן כנגד העוולות וגם להתאחד לקבוצה שתילחם בחוסר השיוויון בתיכון.

זה היה מרענן כמו שתייה קרה ביום קיץ חם, לראות סרט נעורים אמריקאי שהדגש שלו הוא לא המראה החיצוני של הגיבורה, שהבנות בבית הספר משתפות פעולה אחת עם השנייה במקום להראות עוד קבוצה של “נערות רעות” שמאמללות בנות אחרות, ושמושא האהבה (חייב הרי להיות כזה) הוא אשכרה בחור טוב, עם כוונות טובות, שלא משחק משחקים, תומך במטרה של “לנפץ את הפטריארכיה” והחלק הכי טוב? הוא לא בלונדיני עם עיניים כחולות, אלא בחור יפני שהיה בעצמו פעם “ברווזון מכוער” וגדל להיות ברבור יפהפה מבפנים ומבחוץ (אני רואה אותך ניקו היראגה. אני רואה אותך).

אך כיוון שזה לא יכול להיות סרט מושלם נטול פגמים, ולסרטי נעורים יש פורמט קבוע, חייבים להיות גם כמה חיכוכים ורגעי שבירה של הגיבורה ושל כמה מהדמויות סביבה, וניתן לראות דיי מההתחלה, שהחברה הכי טובה של ויויאן – קלאודיה (לורן טסאי) לא כל כך זורמת עם כל מהפך הפמיניזם הרדיקלי שעובר על הBFF שלה, מנהלת הבית ספר (מרשה גיי הארדן) שעסוקה בלהתעלם לחלוטין מההתנהגות המזעזעת של שחקני הפוטבול בבית ספר שלה לטובת “שקט תעשייתי”, בנוסף לכמה הפסדים לא פשוטים לבנות תנועת “המוקסי” לאורך הדרך כדי לשמור את כולן במקומן ודמות של מחזר חדש לאמא (קלארק גרג הלא הוא הסוכן קולסון ממארוול), יש לא מעט עליות וירידות, אך הוייב הכללי של הסרט הוא חיובי ואעיז לומר – מעורר השראה.

אך אל דאגה, הוליווד מתים על סופים טובים, והכל בסופו של דבר מסתדר על הצד הטוב ביותר, ואולי אעיז לומר, טוב מדי, כי הרי זה יהיה תמים מצד הצופים לחשוב שקבוצה של נערות יכולה לחולל שינוי כזה גדול, תוך זמן כל כך קצר בעולם שעדיין ממשיך ללמד נשים שתשומת לב גברית זה ערך עליון.

לסיכום:

“מוקסי” הוא סרט מקסים עם פסקול נהדר. הוא מראה את הצדדים הטובים של מהפכת הMeToo ו- Times Up. הוא פוליטיקלי קורקט, הוא מגוון, הוא מכעיס במקומות הנכוונים, הוא לוחץ על כל הכפתורים והוא גורם לנו להאמין ששינוי אפשרי ואולי הוא אפילו מתקיים במקומות מסויימים, וכל מה מה שצריך זאת בחורה אמיצה אחת עם קצת תעוזה שתעזור להתחיל מהפכה שלמה.

שחקנים נוספים: ג’וזפין לנגפורד, ג’וזי טוטה, סידני פארק, סברינה הסקאט, אנג’ליקה וושינגטון, אייק ברינהולץ.

ציון: 8 

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא