ביקורת בקטנה:. “ג’ולי והפאנטומים”

כבר הרבה זמן לא נחתה מולי סדרה שגרמה לי לצפות בה פעמיים ברצף ועדיין לחשוב עליה מספר חודשים לאחר הצפייה.

“ג’ולי והפאנטומים” היא לא סדרת מופת, לא מדובר בכתיבה גיאונית חוצת גבולות, או ביצירה שאיי פעם תקבל מועמדות לאמי או גלובוס הזהב, אבל היא בהחלט סדרה מאוד מהנה, עם פסקול מצויין ודמויות שקל להתחבר אליהן ברמות שיפינג אובססיבי. מבית היוצר של “היי סקול מיוזיקל” ו”היורשים” המפיק/הבמאי/הכותב אקצטרודנר – קני אורטגה, מביא לכם את ההתמכרות הבאה לבני נוער ומבוגרים שנתקעו מנטלית בגיל צעיר (מודה באשמה) – “ג’ולי והפאנטומים” (ע”ע רוחות רפאים).

אז מה הסיפור?

הסדרה החדשה מציגה בעשרה פרקים בלבד את סיפורה של ג’ולי מולינה (מדיסון רייס), נערה מוכשרת מוזיקלית, שאיבדה את אימה וחיה עם אביה המגניב ואחיה הצעיר (ודודה אובר-שתלטנית מעבר לרחוב). יש לה חברה הכי טובה עם טונות של סטייל (פלין המגולמת על ידי ג’יידה מארי שהופיעה בסרט השלישי של “היורשים”), קראש על ניק (המגולם על ידי סאשה קרלסון ואולי היחידי בסדרה חוץ ממדיסון שנראה באמת בגיל תיכון), היא מאוימת על ידי ה-mean girl  התורנית (קארי המגולמת על ידי סוואנה לי מאי) ומשותקת מדכאון שמוביל לחרדת הופעות.

כל זה משתנה, עוד בפרק הראשון, כאשר להקה שמורכבת משלושה בחורים צעירים, סופר חתיכים וסופר מתים (כן כן, רוחות רפאים), מופיעה לה פתאום משומקום בגארג’ ומגלה באובר דרמטיות שהיום בו היתה אמורה להיות להם הופעה שתהפוך אותם למפורסמים, היה גם היום בו הם מתו, לפני 25 שנים.

הלהקה שנקראה אז “סאנסט קרב” מורכבת מלוק (צ’ארלי גילספי ההורס) הסולן וגיטריסט, רג’י (ג’רמי שאדה) הבסיסט המצחיק ואלכס (אוון ג’וינר) המתופף הגאה, שיחדיו שמצליחים להוציא את ג’ולי מהדכאון והחרדות המוזיקליות ולחזור להופיע שוב. כל זה מגיע עם טוויסט, כיוון שרק ג’ולי יכולה לראות אותם במצב רגיל אבל כשהם מנגנים מוזיקה עם ג’ולי הם מופיעים בפני כולם. יכולת על-רוחית שתופסת את העיניים של יותר מרק האנשים החיים. כדי להסביר לקהל איך להקה שלמה נעלמת בשניה שהשיר נגמר, ג’ולי משתמשת בתירוץ שמדובר בלהקת הולגרמות משבדיה.

אבל לפני שאתם ממהרים לפסול את העניין, כי אחרי הכל, להקת הולגרמות בסדרה מוזיקלית לבני הנוער לא בדיוק נשמע כמו משהו שקהל מבוגר יותר יהנה ממנו, אני כאן לומר, תנו לסדרה צ’אנס.

חלק מהשחקנים אכן ירוקים וחסרי ניסיון, בעיקר בגלל הגיל המאוד צעיר שלהם והעובדה שהיה חשוב למפיקים ללהק גם שחקנים פחות מוכרים (בעיני זה דווקא יתרון), יהיו כמה רגעי קרינג’עם כמה סצנות שהן טיפה ג’וניור בהיעדר דרך טובה יותר לתאר אותן, אך בכללי מדובר בסדרה מרגשת בטירוף שיודעת לגעת בכל המקומות הנכונים, שירים מצויינים המשלבים בין פופ לרוק ואפילו נגיעות של אימו, והייצוג הוא נרחב: הדמות הראשית היא בחורה לטינית (וכך גם כל המשפחה שלה) היא לא בדיוק יפהפייה בסטנדרטים ההוליוודים אבל עדיין מספיק אטרקטיבית כדי למצוא את עצמה במשולש אהבה לא שגרתי,  החברה הכי טובה שלה היא אפרו-אמריקאית עם טונה סוואג ויכולות קומיות בריאות, יש סיפור אהבה גאה בין אחד מחברי הלהקה לרוח רפאים אחר ממוצא אסייאתי ואינדיאני (בו בו סטוארט האגדי), התלבושות נעות בין ‘ממש מגניבות והייתי קונה את זה עכשיו’ לארון הנצנצים של אחותכם הקטנה, יש המון קראשים אבל הדגש הוא על חברויות אמת והדינמיקה בין שלושת חברי הלהקה יכולה להחזיק גם סדרות ספין אוף בעתיד.

אם אתם עדיין לא משוכנעים אז אתן לכם הצצה לדמות של קיילב קובינגטון (המגולם על ידי שאיין ג’קסון האגדי) שמוסיף המון אקשן, מיסתורין וגם קצת פחד לתערובת כשהוא מנסה לשעבד את הנשמות של המוזיקאים האהובים עלינו.

מעבר לזה אתן לכם לגלות את הסדרה בעצמכם ולבחור את הדמויות שאתם הכי אוהבים ואני בהחלט מקווה שתהיה עונה נוספת בהקדם, כי העונה נגמרה בהפתעה גמורה!

שורה תחתונה:

אני כבר לגמרי מכורה, והפסקול נמצא אצלי בפלייליסט כבר כמה חודשים ברציפות כאשר השיר “Dear Emily” גורם לי לבכות כל פעם מחדש. 

מקווה שתהיה לכם צפייה נעימה!

 

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא