דיסטרבד בישראל – סיקור ההופעה הכי ציונית במטאל

שלישי בערב, ברקע המחאות של הקהילה האתיופית, שהשאירו מאות מעריצים תקועים בכבישים חסומים, הגיעה להקת המטאל "דיסטרבד" להופעה ראשונה בישראל לאחר כמעט עשרים שנה של פעילות.

להופעה הגעתי עם התלהבות פושרת, כיוון שכבר זכיתי לראות את הלהקה מופיעה בחו"ל כמה פעמים ואני כבר פחות עוקבת אחרי האלבומים החדשים, אבל ידעתי שתהיה הופעה שאסור לי לפספס בעיקר בזכות דיוויד דריימן, סולן הלהקה, יהודי ציוני גאה, שביקר בישראל אינספור פעמים ותמיד חלם להופיע עם דיסטרבד בארץ.

את דיוויד פגשתי בסוף 2005, באירוע "25 שנים לחברת התקליטים רודאנר" וכשהצגתי את עצמי כמעריצה מישראל באנגלית הוא ענה לי בעברית "מה נשמע אחות" ופתח בשיחת חולין חמימה שלקחה אותי בהפתעה. כבר אז הוא אמר לי כמה הוא היה רוצה להופיע בישראל ומקווה להגשים את החלום ו14 שנים מאוחר יותר, זה סוף סוף קרה.

זה לא סוד שקשה להיות מעריצים של מוזיקת רוק ומטאל בישראל, רוב האמנים לא מגיעים לכאן, מסיבות כלכליות או פוליטיות ואם הקהל רוצה לראות את הלהקות האהובות עליו בהופעה, סביר להניח שזה ידרוש גיחה קצרה לאירופה.

אם להקות כן מגיעות לכאן בסופו של דבר, זה לרוב אחרי שנים רבות של פעילות, בדרך כלל אחרי שהם כבר עברו את השיא שלהם, ועם המון לחץ מעמודי מעריצים שלא מוותרים וממשיכים לנסות להגשים את החלום ועל ההופעה של אתמול הרבה מהקרדיט מגיע לחבר'ה האדירים של "דיסטרבד ישראל".

לאחר עיכובים מכוונים שנועדו לאפשר למעריצים להספיק להגיע, עלתה לבמה להקת החימום "Walkways" שעומדת לשחרר את האלבום השני שלה וכבר עשתה לעצמה שם כשפתחה ל"אוונג'ד סבנפולד" שנה שעברה. החבר'ה הישראלים שמנגנים בניחוח חו"ל הצליחו להפוך את קריאות "מי אלה?" של הקהל הספקני ל"ואו, הם ממש טובים, צריך לעקוב אחריהם מעכשיו" בזכות נוכחות במה מרשימה וסאונד איכותי.

לאחר הפסקה קצרה, האירוע המרכזי של הערב עמד להתחיל, כאשר אינטרו ארוך הציג את ההיסטוריה המוזיקלית של דיסטרבד בזמן שחברי הלהקה עלו לאיטם על הבמה ופתחו את ההופעה עם Are you ready בזמן שחלק מהקהל עדיין המשיך לזרום פנימה.

זה נכון שציפיתי לשמוע קצת עברית מצד דיוויד בהופעה, אבל לא תארתי לעצמי שהוא ידבר בעברית לאורך *כל* ההופעה עם אנקדוטות משעשעות, קצת טעויות מקסימות בתחביר והמון השראה. גם לא ציפיתי לנאומים המרגשים שהוא נתן בין השירים, במיוחד באלה המדברים על מלחמה בדיכאון והתמכרויות הנוגעות במיוחד בקהילה המוזיקלית שלנו.

התרגשתי עד מאוד כשהוא שיכנע כמעט את כל הקהל להרים יד באוויר ולהודות שגם אנחנו חווינו התמודדות עם דכאון, חרדות ומחשבות אובדניות בסשן טיפול קבוצתי ענקי שהסתיים בחיבוקים בין כל הקהל בדיוק בזמן בשביל  A reason to fight.

לא הייתי מוכנה נפשית לדקירה בלב כשהוא הזכיר את כל האנשים שאיבדנו (בניהם צ'סטר בנינגטון, כריס קורנל, קית' פלינט ועוד רבים וטובים) והדמעות כשהגיעו עם השיר Hold on to memories לצד וידיאו מרגש של הלהקה עם האמנים האהובים שאיבדו את דרכם ואת חייהם.

אך ההפתעות של דיוויד לא הסתיימו שם, בין השירים הוא החליף חולצה לגופיית מרצ'נדייז של צה"ל כשהוא מקדיש את השיר Indestructible לחיילים האמיצים של צבא ההגנה לישראל ובהמשך, במפגן ציוני פטריוטי שכמותו לא נראה מעולם בהופעה בישראל, עשרת אלפים מטאליסטים בשחור עמדו ושרו את התקווה – ההמנון הישראלי, בגאווה שלא היתה מביישת את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, עם אחד הסולנים הכי כריזמטים בביזנס.

בלי טיפה של דיסטנס, דיוויד קפץ מהבמה לא פעם, ירד אל הקהל וחיבק את המעריצים הנרגשים בשורות הראשונות תוך כדי השירים, ולא הפסיק לחייך, לצחוק ולבכות מהתרגשות כל פעם שההמון האוהב חיבק אותו בשירת "דוד מלך ישראל" ואמר לו תודה ענקית על ההופעה לה הם חיכו כל חייהם.

בשונה משאר ההופעות שראיתי של דיסטרבד, הפעם לא היתה פירוטכניקה או אפקטים של דם, אש ותמרות עשן. הרבה פחות כעס ואגרסיות והרבה אהבה וחיבוקים.

אם עשיתם קצת שיעורי בית לפני כן יכולתם לראות שהלהקה הופיעה את אותו הסטליסט בכל ההופעות שלהם בטור האחרון, באותו סדר אפילו, אבל להופעה בישראל הצטרף Never Again שיר שמדבר, איך לא, על השואה, שנוגן לראשונה מאז 2011.

לאחר ההפסקה להדרן דיוויד העלה לבמה את אריה שפורר, בן 23 מקרית אתא, מעריץ איתו הוא חלק רגע מלא דמעות במהלך הסט המרגש. כשדייויד שאל אותו למה הוא בכה, אריה לקח את המיקרופון בביטחון ושיתף את הקהל בסיפור כנה על חבר טוב מימי בית הספר שאיבד את חייו למחלת האפליפסיה ושהמוזיקה של דיסטרבד עזרה לו להתמודד עם האובדן ועם תקופות דכאון בהמשך חייו.

הצינקנים שבקהל מהר מאוד התרככו ומצאו הרבה אנקדוטות של הזדהות עם הסיפור של אריה ולא יכלו שלא לפרגן להופעה שלו על הבמה "כמות הפניות שקיבלתי מאז ההופעה היא בלתי נתפסת, המון אנשים הוסיפו אותי בפייסבוק ושלחו לי הודעות" הוא מספר "גם כשירדתי מהבמה כל מי שעברתי לידו עצר אותי וחיבק אותי ואני עדיין הייתי בהלם מכל מה שקרה".

לא נתקלים כל יום במעריצים שזוכים לבלות זמן איכות עם הלהקה האהובה עליהם, על הבמה, מול אלפי אנשים, במיוחד כשדיוויד לא מיהר להוריד אותו מהבמה והזמין אותו להישאר בזמן שהם מנגנים את השיר הבא "כשעמדתי שם על הבמה הגוף שלי רעד כל כך הרבה שהפסקתי להרגיש אותו ואז הוא אומר לי בואו תשב שם איפה שהמתופף ולרגע היתה לי סחרחורת קטנה כי חשבתי שזה חלום, אז בסופו של דבר התיישבתי והביאו לי מים, וגם דיברתי עם דן, מייק וג'ון, ממש ריחפתי באוויר, זה הרגיש לא אמיתי, חלום שלא העזתי אפילו לחלום עליו ".

אריה גם שבה את הקהל (ואת דיוויד) בצחוק כשצילום הבמה במסכים הראה אותו לוקח מספר סלפיז עם חברי הלהקה ברקע, אחרי הכל, זה בדיוק מה שכולנו היינו עושים לו היינו במקומו.

את ההדרן סיימו דיסטרבד עם Down with the sickness לא לפני שדיוויד הסביר לקהל שהוא מעולם לא חווה שום מקרה של התעללות פיזית או מילולית מאמא שלו, שהיא האישה הכי מדהימה בעולם, שהשיר הוא משל וביקש מכולם למחוא כפיים לה.

רגע לפני הירידה מהבמה הלהקה הבטיחה לחזור להופעה נוספת בעתיד (בואו נקווה שלא נצטרך לחכות עוד 20 שנה כדי שזה יקרה), סביר להניח גם כדי לפצות את המעריצים שלא הצליחו להגיע בסופו של דבר ונפרדו מכולם ב"לילה טוב ראשון לציון".

אין ספק שההופעה הזאת היא חוויה שהלהקה והמעריצים בארץ לעולם לא ישכחו.

תודה לאלון לוין, ועמית ליבר ממגזין "מטאליסט" על התמונות.