“רוקטמן” – כל הנצנצים שבעולם – ביקורת סרט

הנפשות הפועלות: טארון אגרטון בתפקיד אלטון ג’ון, ג’יימי בל בתפקיד ברני טופין (כותב השירים של אלטון וחברו הותיק), ריצ’רד מאדן בתפקיד ג’ון ריד (המאהב של אלטון והמנהל האישי שלו), ברייס דאלאס הווארד בתפקיד שילה איילין (אמא של אלטון), סטיבן גראהם בתפקיד דיק ג’יימס (אבא של אלטון), ג’מה ג’ונס בתפקיד אייווי (סבתא של אלטון), צ’ארלי ראו בתפקיד ריי וויליאמס (המנהל מחברת התקליטים), מתיו אילסליי ו קיט קונור בתפקידים של אלטון הצעיר.

בימוי: דקסטר פלטשר, שגם עזר לסיים את “רפסודיה בוהמית” לאחר הפיטורים של ברייאן סינגר.
תסריט: לי הול, שכתב גם את “בילי אליוט” וכותב כרגע את העיבוד הקולנועי למחזמר המצליח “חתולים”.

הסרט הוא סרט ביוגרפיה מוזיקלי על חייו של האגדה המוזיקלית אלטון ג’ון מהילדות ועד לבגרות, הכולל הצגה מפורטת של רגעי השיא והשפל שלו בקריירה ובחייו האישיים.

אני מודה ומתוודה שיש לי מקום מיוחד בלב לסרטים מוזיקלים, במיוחד כאלה שנעשים כמו המחזות-זמר של פעם, כשהעלילה מועברת בעיקר דרך שירה ופחות במבנה של סרט רגיל עם קטעי מוזיקה פה ושם ולכן עבורי “רוקטמן” זכה לנקודות נוספות על התפתחות עליליתית שמועברת על ידי המילים של שירי אלטון ג’ון, בדיוק כמו הסרטים של פעם.

היישר מבריטניה, שככל הנראה מהווה מפעל לכוכבי פופ-רוק בינלאומיים המייצגים את הקהילה הגאה, מגיע אלינו סיפור חייו של רג’ינלד “רג’י” קנת’ דווייט שכבש את העולם עם שם הבמה אלטון הרקולס ג’ון, המציג לנו ביוגרפיה מאוד צבעונית אבל דיי סטנדרטית ולא שונה בצורה מיוחדת מרוב הכוכבים הגדולים שאנו מכירים.

הוא גדל בבית להורים ששנאו אחד את השני וכתוצאה מכך לא ממש הראו לו אהבה בחזרה. אביו עזב את הבית כשהוא היה צעיר והקים משפחה חדשה, אימו התעניינה בעיקר במראה החיצוני שלה ובמציאת בנזוג חדש והיחידה שנתנה לו יחס אוהב ותמיכה היתה סבתא שלו.

אלטון היה עילוי מוזיקלי עוד מגיל 9, בעל יכולת מוזיקלית מדהימה לנגן על פסנתר על פי שמיעה בלבד, עם יכולת קליטה מהירה, משמעת עצמית ללימוד תווים, ואילו היה בוחר להתמיד בכך, היה יכול להפוך לפסנתרן קלאסי מפורסם, אך במקום זאת אלטון התחבר במיוחד למוזיקת ז’אז, קאנטרי ורוקנרול והתחיל את דרכו כפסנתרן ליווי ומלחין.

חיידק הבמה תפס אותו מהר מאוד והוביל אותו לחברת תקליטים שחיברה אותו לכתב השירים ברני טופין (ג’יימי בל בהופעה בוגרת ומצויינת), השניים התחברו מיידית, הפכו לחברים הכי טובים והשיתוף פעולה בניהם הביא לעולם את השירים הגדולים ביותר של אלטון ג’ון עד היום.

על פי הסרט ההצלחה של אלטון ג’ון קרתה כמעט בין לילה, הופעה אחת במועדון “הטרובדור” בלוס אנג’לס הספיקה כדי לגרום לקריירה שלו להתפוצץ והוא הפך לסנסציה בינלאומית עם הופעות סולד אאוט ומכירות תקליטים שהפכו אותו למולטי מיליונר תוך זמן קצר.

הדמות עצמה היתה צבעונית, מנצנצת, אופנתית, נועזת וללא ספק נאמנה לפרסונה שהוא הציג לאורך השנים.
כשזה הגיע לדגל הגאווה באהבה ומיניות, אלטון ג’ון בעצמו התעקש שהאולפנים לא יצנזרו את חיי המין שלו לטובת דירוג נמוך יותר, אבל למעט כמה מזמוזים גאים במהלך הסרט, רוב הפעילות המינית העשירה שלו אכן נשארה בחוץ ורק הוזכרה במהלך שיחות או סצנת ריקוד תאטרלי אחת, מה שאותי באופן אישי דיי איכזב.

כמו כל ביוגרפיה של אמן מצליח, גם אלטון מאבד את עצמו בטירוף של מסיבות, אלכוהול, סמים מכל הסוגים, הפרעות אכילה, הנישואים הקצרים שלו וכל שאר הפעולות שמביאות אנשים להרס עצמי כתוצאה מבדידות, לב שבור והתרחקות של האנשים שהוא אהב.
אם יש משהו ש”רפסודיה בוהמית” ו”רוקטמן” מלמדים אותנו זה שהכוכבים הגדולים ביותר, אלה שמנצנצים הכי חזק, הם אלו שהכי כבויים מבפנים. האנשים סביבם נהנים מההצלחה, האושר והעושר, אבל הם עצמם בודדים, אומללים ומלאי שנאה עצמית.

הקונספט של הכוכב הענקי שלא מקבל אהבה ותמיכה מההורים שלו ושמנוצל על ידי המנהל האישי/המאהב שלו דיי מיצה את עצמו, ונכון שזהו חלק מהסיפור שכל אותם כוכבים חולקים, אבל כשצופים בכמה סרטים כאלה בתקופה קצרה, זה נראה מכובס וחוזר על עצמו.

אך זה לא יהיה סרט מוזיקלי אמיתי אם לא יהיה לו סוף טוב ואכן סר אלטון ג’ון קיבל הזדמנות חדשה לתקן את החיים שלו, להרחיק אנשים רעילים ולבחור בדרך אחרת, ולכן, אחד הרגעים היותר מרגשים בסרט היה כשאלטון הרים את עצמו מהאשפתות וביצע את ה-להיט שלו “I’m still standing” והצליח להביא דמעות לעיניי.

“רוקטמן” שופע בנאמברים מוזיקלים גדולים מהחיים המורכבים מכאוגרפיה מפוצצת, תלבושות מדהימות, עיבודים מוזיקלים מצויינים והופעה יוצאת מן הכלל של טארון אג’רטון שהצליח להעביר את הרוח של אלטון ג’ון בכל דבר שהוא עשה. שלא כמו רמי מאליק שאימץ לחלוטין את כל המניירות של פרדי מרקיורי ולמעשה הפך לפרדי בעצמו (למעט חלקי השירה שאותם ביצע זמר אחר), טארון לא ניסה לחקות את אלטון ג’ון אלא להעביר ברגישות רבה את המהות והרגש שלו דרך כישורי משחק רציניים המעוררי אהדה, ולא נשכח לציין שהוא בעצמו שר את כל השירים בסרט ועשה עבודה נהדרת בדרך.

לסיכום:

הסרט איפשר לי להתחבר לראשונה לאלטון ג’ון, להעריך את הכשרון שלו ולהפגין סימפטיה רבה לקשיים שהוא סבל. הופתעתי לגלות שאני מכירה המון שירים שלו שהתגנבו לתודעה שלי למרות שמעולם לא התחברתי אליו באופן אישי, ונהנתי מאוד לשיר (בשקט) יחד עם השחקנים.
סביר להניח שזה יעבוד הרבה יותר כמחזמר בלונדון או בניו יורק אבל גם כסרט זאת חוויה נחמדה.

נ.ב – מחכה בקוצר רוח לסרט על חייו של ג’ורג’ מייקל

ציון כללי: 7.5

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא