משחקי הכס: עונה 8 פרק 5 – סקירה וביקורת

החורף נגמר והוא הביא איתו את הניתוח של הפרק החמישי (וכמעט האחרון) בעונה השמינית (והאחרונה) של “משחקי הכס”.

כיוון שהרשת אפלה ומלאת ספויילרים זה הזמן להזכיר לכם שהניתוחים שלי כוללים כל מידע שהצלחתי לזכור מהצפייה בפרק ולכן…. מלא ספויילרים!

עדיין כאן?

אחלה!

אז בואו נתחיל!

הפרק נפתח בהומאז’ לעונה הראשונה, כאשר ואריז כותב מסר לגבי זהותו האמיתית של ג’ון סנואו לצד לא ידוע, בדומה לנד סטארק שכתב על הזהות האמיתית של ג’ופרי לסטאניס באראתיאון, בתקווה שהוא ישתמש במידע כדי לממש את זכותו החוקית לכס, אך הבגידה של ואריז לא מסתיימת רק בהפצת האמת על ג’ון אלא מתגלה כחמורה יותר כאשר ילדה קטנה נכנסת לחדר שלו ומעדכנת אותו שדאנריז לא אוכלת. הוא מצידו מעודד אותה ואומר לה לנסות שוב בארוחת ערב מה שמפחיד את אותה ילדה שאומרת שהחיילים של דאני בוחנים אותה. ואריז מצידו אומר לה “תזכרי ככל שהסיכון גדול יותר כך הפרס יהיה גדול יותר.”

בצפייה ראשונה חשבתי שואריז בסך הכל דואג לשלומה של המלכה שלו אבל בצפייה נוספת הבנתי שאין כל הגיון בדאגה לשלומה של המלכה אותה הוא מחפש להדיח והרבה יותר הגיוני שאדון הלחישות השתמש בילדה שעובדת במטבח כדי לנסות להרעיל את דאינריז, מה שלא כל כך מצליח לו כי היא מסרבת לאכול.

לצערו של ואריז, החבר הכי ותיק שלו, טיריון בחר בצד הלא נכון והוא בחר לספר לדאינריז שהוא בגד בה. דאני שנמצאת במצב נפשי מעורער עדיין אישה אינטליגנטית והיא בקלות מזהה שג’ון בגד בה בזה שהוא סיפר לסאנסה, שסיפרה לטיריון, שסיפר לואריז, ולכן האשם האמיתי בבגידה הוא ג’ון.

מצד שני, טריון לא פחות אשם, סאנסה ידעה שאם היא תספר לו את האמת הוא ידאג להפיץ את זה הלאה ויערער את מעמדה של דאינריז והוא אכן לא אכזב אותה.

בזמן שטיריון התנצל בפעם המיליון בפני דאינריז חשבתי לעצמי שסאנסה צדקה כשהיא אמרה לו שהיא חשבה פעם שהוא האדם הכי מבריק בעולם, אבל בפועל הוא עושה טעות אחר טעות בלבטוח באנשים הלא נכונים (סרסיי, ג’יימי, סאנסה, ואריז), נראה שטיריון הפך לאדם דיי טיפש, כולם מתמרנים אותו דיי בקלות.

סצנת ההוצאה להורג של ואריז הייתה לא פשוטה, בעיקר כי כולנו יודעים לאן נושבת הרוח ואין ספק שדאינריז שניה מלהפוך למלכה המשוגעת ולא משנה כמה ג’ון לא רוצה למלוך, העם יהיה במקום יותר טוב אם הוא ישב על הכס. ואריז אומנם בגד במלכה שלו אבל הוא עשה זאת למען התושבים של מעלה המלך (ואולי כל שבע הממלכות) ולכן ריחמתי עליו שהוא פוגש את מותו בצורה אכזרית למדי. תודה למפיקי הפרק שחסכו מאיתנו את הצרחות שלו כשהוא נשרף למוות. היה שלום חבר ותיק.

הדמות של דאינריז היא דמות דואלית במיוחד, מצד אחד היא מתיימרת להיות מנהיגה רחומה, רגישה ואכפתית, זאת שמתנגדת לעבדות ולקרבות גלדיאטורים, זאת שדואגת לעניים והמסכנים, זאת שרוצה לשחרר את העולם מעריצים ומאסטרים, זאת ששמה את הנקמה שלה בצד כדי להילחם לצד החיים במלחמה מול המוות, זאת שמתאבלת על מוות האנשים הקרובים אליה, אך מצד שני היא הפגינה אכזריות רבה לאורך הסדרה, גם אם לא באופן ישיר, כשדרוגו הרג את אחיה וזה לא ממש הזיז לה, כשהיא מסמרה את האדונים ממארין לצלבים, כשהיא האכילה את האויבים שלה במארין לדרקונים, שהיא רצחה את כל החאלים של הדות’ראקי בשריפה ענקית, שהיא הוציאה להורג את המשפחה של סאם וכל התומכים של הלניסטרים, היא למעשה הרגה את כל מי שהתנגד לה לאורך כל העונות והצהירה לא פעם שהיא תיקח את מה שמגיע לה באש ודם.

דוגמא נוספת לדואליות הזאת נמצאת בכאב שהיא מפגינה כשהיא מדברת עם ג’ון לאחר ההוצאה להורג של ואריז. בייאוש ובכי היא אומרת שאין לה אהבה בצד הזה של הים, שאנשים פשוט מסרבים לקבל או לאהוב אותה וכל מה שנשאר לה זה פחד. קשה שלא לרחם עליה, במיוחד כשראינו כמה אהבה היא קיבלה במקומות אחרים, אבל כשג’ון מנסה לפייס אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה זה too little too late כי כשהיא מנשקת אותו הוא נרתע, מבחינתו הסוויץ’ נעשה והוא לא מסוגל להסתכל עליה יותר בתור המאהבת שלו אלא רק בתור הדודה שלו, הרתיעה שלו חותמת את ההתלבטות של דאני, היא מבינה שהיא נשארה לבד לגמרי בעולם ועכשיו כל מה שנותר לה זה לזרוע פחד.

את הכאב והתסכול היא מעבירה לשיחה עם תולע אפור וטיריון, כאשר השני מנסה לשכנע אותה לא להרוס את העיר בדרך לסרסיי ומפציר בפניה שאם הם יצלצלו בפעמונים זה סימן שהם נכנעים והיא לא צריכה לתקוף. ההפצרה הזאת לא זוכה ליותר מדי קבלה מהצד שלה, במיוחד כשהיא יודעת שג’יימי נתפס בדרכו למעלה המלך.

כשדאנריז מזהירה את טיריון שהפעם הבאה שהוא יאכזב אותה תהיה גם האחרונה, קשה לי שלא להבין אותה, והיא ללא ספק נתנה לו הרבה יותר מדי צ’אנסים, עם כל אהבתי אליו.

אחת הסצנות האהובות עלי בפרק היא כשטיריון מתגנב לאוהל בו ג’יימי מוחזק כדי לעזור לו לברוח. השיחת פרידה שלהם הייתה כל כך מרגשת ומקסימה שהיה קשה שלא להתרגש למוות. הילדים לבית משפחת לאניסטר אולי דפוקים ממש אבל הם אוהבים אחד את השני באופן בלתי מתפשר. הסימבוליות של טיריון מציע לעזור לג’יימי לברוח עם סרסיי לפנטוס לא חמקה ממני, גם כי זה מה שטיריון הציע לשיי לעשות לפני שהרגו אותה וגם בגלל שכך הוא מחזיר לג’יימי טובה על זה שהוא שחרר אותו כשהוא חיכה להוצאה להורג שלו.

בסופו של דבר מה ששבר את מחסום הדמעות היה לשמוע את טיריון מודה בבכי לג’יימי על כך שהוא היחידי שלא התייחס אליו כמפלצת ותמיד היה לצידו, גם כשכל השאר ניסו לצחוק עליו או לפגוע בו הוא היחידי שהיה לו וזה היה פשוט מקסים.

רצף ההתארגנות למלחמה בו כל החיילים משני הצדדים תפסו את מקומם בזמן שכל האזרחים ניסו לברוח ולהסתתר בבתיהם היה דוגמא נהדרת לשקט שלפני הסערה… ואיזו סערה זאת היתה.

אין ספק שאין שום היגיון איך בפרק הקודם דאינריז הצליחה לחמוק בקושי עם דרוגון אחרי שיורון הרג את ריגאל אבל הפעם כל החצים מחטיאים את המטרה מספיק זמן כדי שהוא יצליח לשרוף את כל הצי בפחות מדקה. ואם זה לא מספיק לכם כמה הפכו את דרוגון לOP, הוא הצליח לשרוף בלי טיפת מאמץ את כל מאות העקרבים שהיו על החומות. איפה כל היכולות נשיפה האלה היו בכל הקרבות הקודמים??

עם התפוצצות החומות, חיילי “חברת הזהב” הוכיחו כמה הם היו מיותרים לחלוטין במיוחד מול צבא הבריתות שהגיע צמא לדם. בין אם זה היו מעט הדות’ראקי שנשארו (איך מישהו מהם שרד לא ברור לי) שתמיד צמאי דם לבין האנסליד שמובלים על ידי תולע אפור שכל כך צמא לנקמה על מיסנדיי שהוא הגיע לקרב ללא קסדה ותוסיפו להם את מעט אנשי הצפון שחייבים את חייהם לדאינריז אבל בכללי ממש שונאים את כל מי שבבירה, לא היה צל של ספק שאנחנו הולכים לחוות טבח.

רגע קומי לא צפוי הגיע כשקייבורן ניסה לזרז את סרסיי להימלט מהמבצר האדום. סרסיי בתמימותה הלא אופיינית (הכחשה?) המשיכה לטעון להצלחתה גם כשנאמר לה שכל העקרבים נהרסו, שהצי הברזל עולה באש, שחברת הזהב נמחקו החומות נפרצו. בכוונה או לא, היא אמרה שאנשיה (חיילי לאניסטר) יגנו עליה עד האדם האחרון בדיוק רגע לפני שצבא לאניסטר החליט להיכנע ולזרוק את חרבותם לרצפה.

מה שמוביל אותנו לרגע המכונן של העונה, אם לא של הסדרה כולה, ומתחיל כשסרסיי עומדת בחלון בבעתה ושומעת את החיילים והאזרחים של מעלה המלך מתכננים שהיא תצלצל בפעמונים ותכנע. דאינריז על הגב של דרוגון מסתכלת על העיר עם פנים מלאות רגשות, כשניתן בבירור לראות את סערת הרגשות שהיא חווה. כן, זהו הרגע עליו היא חלמה. היא הגיע למעלה המלך, החיילים שלה פרצו את החומות והעיר נכנעה בפניה. היא יכולה לעצור את המתקפה ולהפוך להיות המלכה וסביר להניח להוריד לסרסיי את הראש בדרך, אבל כל זה לא היה מספיק טוב עבורה. באותם רגעים גורליים דאינריז מלאה ברגשות של כעס, כאב, אכזבה, בגידה, עלבון, שנאה והיא מרגישה כאילו זה היה קל מדי. היא עדיין צמאה לנקמה והיא רוצה לגרום לכולם לשלם על כל האבדות שהיא ספגה בדרך ועל כל הקשיים שעוד לפניה שהיא תצטרך לשבת על הכס לבדה. היא לבד בעולם. לפחות איך שהיא מסתכלת על זה וברור לה שיש רק דבר אחד לעשות:

לשרוף את כולם!

כל מי שאמר שההיל טרן של דאני היה לא צפוי והרס את כל ההתפתחות של הדמות שלה ככל הנראה התעלם לחלוטין מכל הסימנים שהיו שם לאורך כל הדרך. היא תמיד היתה על קצה השיגעון והיו אלה האנשים שסביבה שתמיד ריסנו אותה ומנעו ממנה להפוך להיות בדיוק כמו אביה. אבל האנשים האלה לא נמצאים שם יותר ואין מי שימנע ממנה להשתגע עד הסוף וזה בדיוק מה שקרה. הדבר היחיד שכן הפתיע אותי היה שהיא בחרה לשרוף את כל העיר במקום לעוף ישירות אל החלון של סרסיי ולהרוג אותה במקום. לחלוטין בזבוז של הזדמנות טובה לקצת צדק ונקמה.

מאותו רגע החל רצף אירועים ארוך של כאוס שכל מטרתו הייתה להעביר לצופים את ההרגשה של איך זה להיות בעיר שמופצצת מלמעלה במצב מלחמה מלא.

אש, אבק, אנשים רצים לכולם הכיוונים, אינספור פצועים בכל פינה, בתים קורסים, אבנים נופלות מכל פינה, אש פראית ירוקה מתפרצת מכל המקומות בהם היא היתה מוסתרת והמון המון דם.

כדי שלא ישעמם אותנו יותר מדי לראות את כל ההרס לזמן כל כך ארוך (עשרים ומשהו דקות) חילקו את הבלאגן לחלקים, כאשר בזירה אחת רואים את החיילים מאבדים את זהותם האמיתית, חיילי צבא הלאניסטרים שתמיד היו “האויב” עוזרים לאזרחים לברוח מהבלגן ומנסים להגן עליהם ממתקפות מכל הכיוונים. חיילי צבא הברית שהיו עד עכשיו “הגיבורים” איבדו צלם אנוש והחלו להתפרע ללא שליטה. תולע אפור החזיק מבט רצחני בעיניים והרג כל מי שעומד מולו בזמן שג’ון ניסה ללא הצלחה לגרום לחיילים שלו להפסיק לתקוף את האנשים שנכנעו כבר ואם זה לא מספיק, כמה מאנשי הצפון ניסו לאנוס את הנשים בעיר עד שג’ון התערב.

היפוך מוחלט של היוצרות בתוך המלחמה המאוד מודרנית הזאת. זה כבר לא קרב של חיילים מול חיילים או הטובים מול הרעים אלא צבא של חיילים שתוקפים בעיקר אזרחים חפים מפשע.

בזירה נוספת אנחנו נתקלים באריה וההאונד, שמגיעים לארמון כבר שהוא כולו מתפרק במהרה. קליגיין מחליט להפגין את החוש האבהי שלו פעם אחת אחרונה כשהוא מבקש מאריה לוותר על הנקמה מול סרסיי, שגם ככה תמות בקרוב, ושבמקום זה תברח מהמקום הזה ותנהל חיים חדשים נטולי נקמה כדי שהיא לא תגמור כמוהו.

במהלך מפתיע ומאוד לא מתאים לאופי הדמות, אריה מסכימה לוותר על המשימה שהחזיקה אותה לאורך כל העונות והובילה אותה ממש עכשיו ליכולת לסיים את הכל, ומובילה את הצופים לאורך שאר הפרק בתוך הבלאגן של אנשים שמנסים לברוח מהאש והבניינים המתפוצצים תוך כדי שהם מכוסים בעננות אבק כבדות כדי שנוכל “להרגיש” את התופת, הפחד והניסיון לשרוד דרך עיניה של אריה.

במקביל, זכינו ל”קרב הדנים”* כאשר יורון גרייג’וי איכשהו שרד את התפוצצות הספינה שלו ובמקום לברוח החליט לשחות לחוף כדי להשתתף באקשן ולמזלו נתקל בלא אחר מאשר ג’יימי לאניסטר על חוף הים.  לאחר שהוא סיפר לו שהוא שכב עם אחותו ושהוא יהפוך למלך ויביא לסרסיי את הראש שלו, שני הדבילים נלחמו בקרב קצר ומתיש בו הם פצעו קשות אחד את השני. לרגע נראה שיורון הצליח באמת לפצוע את ג’יימי מספיק קשה כדי להרוג אותו אבל מסתבר שג’יימי הוא סוג של סופרמן כי הוא הצליח להרוג את יורון קודם ומצא מספיק כוחות לרוץ ברחבי העיר בניסיון להגיע לסרסיי בארמון.

מרגע הפיצול בין אריה להאונד היה ברור שיגיע אחד הרגעים המצופים ביותר בסדרה כולה “הקליגיין בול” הלא הוא הפייס אוף האחרון בין ההאונד לאחיו ההר, שכידוע נמצא במצב פרקנשטייני במיוחד ולשם שינוי העונה, הם לא אכזבו. גם קיבלנו מוות משעשע של קייבורן לפני שכל האקשן התחיל וגם ראינו את סרסיי בורחת כמה שיותר מהר מהמקום כדי לא להיקלע באמצע בין שני האחים. הקרב ביניהם היה הרבה יותר פיזי ומאבקי מאשר קרב חרבות (וטוב שכך) והנשימה עצרה לי לרגע כשחשבתי שההאונד הולך לקבל את אותו הטיפול שקיבל אוברין מרטייל (אני עדיין בוכה על מר גורלו) אך למזלו הוא הצליח להיחלץ וכשהוא הבין שהוא לא הולך לצאת חי מהסיפור הוא התגבר על הפחד הגדול ביותר שלו וזרק את שניהם הישר מהקיר אל תוך האש. אכן מוות ראוי ביותר.

וממוות ראוי אחד למוות ממש לא ראוי אחר, ג’יימי הצליח להגיע בזמן לארמון ונמצא שם בדיוק שסרסיי בורחת מהאחים קליגיין, הם מתחבקים ארוכות ואז ג’יימי ממהר להוביל אותה אל המנהרות התת קרקעיות משם הם אמורים לברוח, אז לרוע מזלם המנהרות קרסו והכניסה אליהם נחסמה מה שאומר שזהו סוף המשחק עבור התאומים לאניסטר ובעוד מספר רגעים התקרה כולה תקרוס מעליהם ותקבור גם אותם תחת הר של לבנים. לא יכולתי לכעוס יותר ממה שכעסתי על אותה סצנה מבישה.

סרסיי לאניסטר, אחת הנבליות הגדולות ביותר של הסדרה, אותה אחת ש*אחרי* שהביסו את צבא הלילה עדיין היה צריך להביס גם אותה כדי שהסיפור ייגמר, מתה בסופו של דבר בזרועות של אהובה האמיתי תחת ערמה של סלעים. באמת שיכולתי לחשוב על אינספור דרכים אחרות בהן סרסיי היתה צריכה למות וכל אחת מהן כוללת יסורים קשים כי זה מה שמגיע לה, אבל במקום זה היא קיבלה מוות רומנטי וסלחני. כל כך לא לעניין!

ולסיום, אריה, הבלתי מנוצחת, בעלת תשע הנשמות, נתקלת בסוס לבן כיאה למוניטין המשיחי שיצא לה בסדרה ועולה עליו כדי לברוח מהעיר.

כמה אנקדוטות סוררות:

  • אתם יודעים שהסדרה הפכה לצפויה למוות כשטיריון מבקש מדאבוס שיעשה לו טובה ואנחנו כבר יכולים לנחש שהיא להבריח את ג’יימי למקום בטוח.
  • אתם יודעים שאריה הפכה לOP של הסדרה כשהיא אומרת לחייל “אני אריה סטארק, אני הולכת להרוג את המלכה סרסיי” ורוכבת משם כאילו זה הבית של אבא שלה.
  • טיריון מנסה לדבר בולריאנית זה אחד הדברים המצחיקים ביותר בפרק.
  • סרסיי פעם קראה לג’יימי “הלאניסטר הטיפש ביותר”, אין ספק שהיא צדקה.
  • עשרות אלפי חיים של חפים מפשע שווים יותר מחיים של גמד אחד שלא כל כך חף מפשע – האמנם?
  • התאכזבתי לגלות שהפרצוף המבוהל של יורון היה רק בגלל דרוגון, לגמרי קיוויתי שתאוריית המעריצים בה דרוגון הוא דו-מיני שנעלם לתקופה ארוכה בעונות הראשונות עשה זאת כדי לטפל בתינוקות הדרקונים שלו ועכשיו הוא חוזר איתם כדי להביא נקמה לאנשים שרצחו את אחיו.
  • 42 דקות של אש אש מדורה. לא יודעת מה איתכם, אבל מרגיש לי מוגזם.
  • “המבצר האדום מעולם לא נפל. הוא לא יפול היום” – הו סרסיי, נאיבות זה לא הצבע החזק שלך.
  • ג’ון, דאבוס ותולע אפור בשוט שייזכר לדורות הבאים, נכנסים אל תוך העיר מוכנים להרוג את כל מי שיעמוד בדרכם בהומאז’ חביב ל”כלבי אשמורת”.
  • ג’ון הו ג’ון, המבט ההמום והמאוכזב שעל הפנים שלו כשהוא הבין שהוא עשה טעות חמורה והמלכה שלו הפכה לפול-און טארגאריין משוגעת היה כל כך עצוב. הוא אדיוט שהוא הלך אחריה בעיניים עצומות למרות כל האזהרות ואת אותו המבט לבש גם טיריון, ראש האידיוטים, שהאמין שכמה פעמונים ימנעו דאינריז לשרוף את כולם. למה כולם הפכו לתמימים כל כך העונה?
  • רגע מרגש שעשה לי קווץ’ בלב הגיע כשאריה קראה להאונד בשמו הפרטי “סנדור” בפעם הראשונה אי פעם.
  • הופתעתי לראות את ההאונד פונה לסרסיי כהוד מעלתה בתוך כל הכאוס, כנראה שהוא נשאר נאמן לה למרות הכל.
  • הכותבים רצו שיהיו לנו כמה רגעים בהם אנחנו נחשוש לחייה של אריה ונחשוב שאחרי כל מה שהיא עברה היא תמות דווקא במתקפה על העיר ולא בקרב. כמובן שאנחנו לא טיפשים ויודעים שהיא עדיין צריכה להרוג את דאינריז כדי להגשים את נבואת “העיניים הירוקות” והיא הפייבוריטית של היוצרים, מה שאומר שהיא תגיע בשלום לפרק האחרון. סורי, לא עבד לכם.
  • חייבת לפרגן לרורי מק’קאן (ההאונד) שהתאמץ פיזית בצורה מאוד קיצונית בקרב מול השחקן של ההר, שכידוע הוא הרבה יותר ספורטאי מאשר שחקן, בקרב שנעשה כמעט כולו ללא כפילי פעלולים. סחטיין!
  • *קרב הדנים – ניקולאי קוסטר-ולדאו (ג’יימי לאניסטר) ופילו אסבאק (יורון גרייג’וי) הם שחקנים מדנמרק שעבדו בהמון פרויקטים מקומיים ביחד. השניים חברים טובים ואמרו שהם חיכו זמן רב בשביל ההזדמנות להרוג אחד את השני מול המצלמה.
  • מפרגנת למלחין הפסקול של הפרק שיצר מוזיקת מלחמה יוצאת מן הכלל.
  • Fun Fact: יש שטוענים שהשגעון של בני משפחת טארגאריין מגיע בגלל הנישואי העריות שלהם, אחרי הכל אביה של דאני הידוע בתור “המלך המשוגע” היה נשוי לאחותו.
  • זוכרים את החיזיון שהיה לדאני בעונה השניה (The house of the undying) שהיא נכנסת לחדר הכס ההרוס והכל היה מכוסה בשלג? עכשיו אנחנו יכולים לדעת שזה לא היה שלג אלא אפר…

לסיכום:

במילותיו האלמותיות של ז’וז’ו’ חלסטרה: “מה זה החרטא הזה?!”

חיכינו כמעט שנתיים לעונה השמינית והאחרונה של הסדרה ונראה D&D החליטו לזרוק ז על הכתיבה ולהשקיע את כל המאמצים והמשאבים בכל המסביב.

עצוב לי לומר שבעונה הנוכחית, אם בכלל אפשר לקרוא לה עונה כי סך הכל מדובר ב6 פרקים (ארוכים ככל שיהיו זה עדיין רק שישה פרקים) אני נהנית יותר מצפייה בסרטונים של מאחורי הקלעים מאשר בפרקים עצמם (ואני ממליצה בחום לראות את הסרטונים של מאחורי הקלעים כי הם פשוט מצוינים).

באמת מבאס אותי שכל כך הרבה עבודה קשה הושקעה בהרמת ההפקה הכי מטורפת שאי פעם תראו בטלוויזיה, רק כדי שזה יתבזבז על העלילה הכי גרועה שהסדרה הזאת אי פעם ראתה.

מעולם לא הייתי הייטרית, בכל העונות שקוראי הספרים או צופים סוררים היו מתלוננים על הסדרה הייתי משתיקה את כולם כיוון שנהנתי מכל פרק ופרק. הכל היה כל כך מתוחכם ולא צפוי. זה היה ברוטאלי ברמות שאני לא מרגישה בנוח איתן והעירום היה בוטה מדי לטעמי, אבל לעזאזל! זה היה לגמרי שווה את זה! ואו!

גם כשנפרדנו מהספרים ויצאו לדרך עצמאית עדיין נהנתי ופירגנתי לסדרה בכל כולי! אבל עם העונה הנוכחית, כגודל הציפייה, גודל האכזבה.

יוצרי הסדרה הרימו רף כזה גבוה שהם בעצמם כבר לא עומדים בו יותר.

כמו הרבה סדרות גאוניות, משחקי הכס בנו מוניטין של הבלתי אפשרי והבלתי מצופה, בדיוק כמו “אבודים” (Lost בלעז) העונה האחרונה היא גיבוב שטויות נואש של כותבים שפשוט לא יודעים איך לסיים את יצירת המופת שהם כתבו עד כה.

רבים ברשת מתלוננים שכל המלעיזים אוהבים לשנוא וכועסים כי דברים לא קורים כמו שציפינו שהם יקרו, אבל בתכלס, זאת ממש לא הטענה שלנו. אנחנו מתלוננים כי הרמה הסיפורית של הסדרה פשוט צנחה לחלוטין. כי כל בנייה של דמות לאורך העונות התרסקה לרסיסים בעונה הנוכחית וניחא ששום דבר כבר לא הגיוני יותר, אבל לפחות שזה יהיה מפתיע ומבריק בסגנון של “משחקי הכס” מפעם. כי זה לא.

אני לא יכולה להגיד שאני מאוכזבת כי הסיפור לא הלך בכיוון שאני רציתי, כי לא באמת היה לי כיוון מסוים שקיוויתי שזה ילך אליו. כן קיוויתי שיספקו את הסחורה, שיפתיעו אותי, שיחדשו לי, שיטלטלו אותי שיהיו נאמנים לרוח הסדרה ולאופי הדמויות. ולצערי הרב, זה פשוט לא קרה.

כל מה שנשארתי איתו זאת השאלה “אז מה לעזאזל הפואנטה של כל זה?”.

אני בספק מוחלט שפרק האחרון שבוע הבא יצליח לסיים את הסדרה בצורה מספקת וסביר להניח שנשאר עם חור גדול בלב שאולי (אולי) רק סדרות הספין-אוף יצליחו למלא.

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא