“וונדר וומן 1984” – ביקורת נוקבת לסרט הגדול של (סוף) השנה

“וונדר וומן”, אחת מדמויות הקומיקס המוכרות והוותיקות בעולם זכתה לחשיפה דיי מינימלית בהוליווד במשך השנים מאז היווסדה והשאירה את המעריצים של האייקון הנשי נואשים לייצוג הדמות האהובה עליהם בכל מחיר ולכן כשהסרט הראשון שלה יצא ב2017 בכיכובה של גל גדות ובבימויה של פטי ג’נקינס, העולם (ברובו) חיבק אותן באהבה גדולה והפך את הצמד לסנסציה בינלאומית.

באופן אישי, לא יכולתי להיות שמחה יותר, הדמות האהובה עלי מגולמת על ידי שחקנית ישראלית מהממת שכובשת את העולם עם טונות של קסם אישי ומרגילה את הצופים למבטא ישראלי וציונות בלתי מתפשרת גם מול הטרולים הכי גדולים של האינטרנט ולצידה עומדת במאית (!!) מוכשרת ששוברת את תקרת הזכוכית בהוליווד, מעלה את רף המשכורות לנשים בתחום ומקבלת אינספור הצעות לפרויקטים נחשקים כאחד הבמאים.

הסרט הראשון של “וונדר וומן” לא היה מושלם, היו שם כמה רגעים מוגזמים של קיטש, הנבל הגדול היה מפלצת CGI מאכזבת ולכריס פיין יש כריזמה של איצטרובל, אבל עבורי זה היה אחד הסרטים המהנים ביותר שאי פעם ראיתי. אהבתי אותו כל כך!  דברים עבדו כמו שצריך, גל נכנסה לשריון של וונדר וומן כמו יד לכפפה, ההומור היה מרענן וטבעי, ההצגה של האמאזונות ועולמן המיתי בתמיסקריה היה קסום ועשוי הייטב, דמויות המשנה עשו הכל כדי להרים לגל כל הדרך והיא הביאה תמימות ילדותית שהקהל לא יכל שלא להתאהב בה, אך יותר מהכל יכולתי לראות את הפוטנציאל האדיר של הפרנצ’ייז הזה לו רק יתנו לו להמריא מעל הקרקע. ולהמריא הוא המריא. הסרט שבר שיאים, הפך לספינת הדגל של הייקום הקולנועי של דיסי ונתן למיליוני ילדות, נערות, בחורות ונשים מסביב העולם השראה חסרת תקדים.

הבילד-אפ לסרט ההמשך של “וונדר וומן” היה עצום, אולי אפילו אומר אסטרונומי. כל הפאנדום נשא את עיניו לפטי ג’נקינס עם השאלה ‘לאן ממשיכים מכאן?’ ואינספור תאוריות צצו לאיזה קו עלילה יבחר, איזה מהאויבים המפורסמים של וונדר וומן ויופיעו, האם היא תלמד מהטעויות של הסרט הראשון כדי ליצור סרט מופתי עכשיו כשיש לה את כל הכלים והתמיכה לעשות זאת וגל גדות בעצמה הצטרפה כמפיקה.

עוד לפני שהקורונה הפכה לנו את החיים והביאה לדחייה של כמעט כל סרט שקיים, התגובות לצילומי קונספט של הסרט ובמיוחד של הנבלית שנבחרה – צ’יטה (בכיכובה של קירסטן וויג) היו פושרות, אבל אני לא מיהרתי לדאוג כי ידעתי שקשה לרצות קהל ביקורתי ואם אכן צ’יטה לא נראית 100% יש להם די והותר זמן לתקן אותה (כפי שעשו במקרה “סוניק הקיפוד”).

הזמן עבר, החודשים חלפו, הטריילרים ל”וונדר וומן 1984″ היו מבטיחים ואפילו מסקרנים (למה בחרו דווקא ב1984? איך לעזאזל סטיב נמצא שם? מה הקטעם עם הדמות הקריפית של פדרו פסקל? ותראו איזה יופי, וונדר וומן הפכה לת’ור והיא רוכבת על ברקים!) אך תאריך היציאה של  הסרט רק נדחה ונדחה, והתמלאתי חרדה שאולי לא נזכה לראות את ההמשכון המצופה.

בסופו של דבר הראשים הגדולים בוורנר החליטו להוציא את הסרט בחג המולד במעט בתי הקולנוע שפתוחים בעולם ובמקביל בשירות הסטרימינג HBO MAX בתשלום מיוחד. החלטה שהתגלתה כמוצלחת כיוון שמיליוני צופים מסביב לעולם היו זקוקים למנה של משהו וונדר-פול בימי קורנה מדכאים אלו הם רכשו את הסרט אונליין רק כדי לצפות בו סוף סוף, אומנם לא על המסך הגדול (או הממש גדול IMAX כפי שתוכנן בהתחלה) אבל עדיף מכלום ו-“וונדר וומן” הפך לסרט היחידי השנה שהצליח להכניס סכום משמעותי לאולפנים כבר בשבוע הראשון שלו ולאשר באופן אוטומטי את הפקת הסרט השלישי בסדרה.

אך כגודל הציפיות גודל האכזבות, ו”וונדר וומן 1984″ הוא לא סרט מוצלח. בכלל.

אני מודה ומתוודה שכואב לי לכתוב את המילים האלו, כמעריצה מושבעת של וונדר וומן וגל גדות, אני לא נהנית לכתוב דברים שלילים על הסרט. בקלות יכולתי להיות “קהל שבוי” ולשבח את הסרט מכל הכיוונים, אך הבטחתי לעצמי לפני זמן רב שלעולם לא אכתוב ביקורת אוהדת על סרט שלא אהבתי רק כי זה מה שמצופה ממני.

אז בואו נקפוץ למים העמוקים ונבין מה התפספס... (ספויילרים בהמשך)

ב1984 דיאנה פרינס עובדת במחלקה ארכיאולוגית של מוזיאון הסמית’סוניאן המפורסם בוושינגטון דיסי וחיה את חייה הכפולים. בזמנה החופשי היא מונעת שודים בקניון, מצילה אנשים מלהידרס, מתחבבת על ילדים קטנים באמצעות פרצופים מצחיקים ועפה בעזרת הלאסו שלה כמו ספיידרמן בכל רחבי העיר.

כשהיא לא עסוקה בלהיות הגיבורה המקומית של השכונה, היא יושבת בבתי קפה לבד מסתכלת על זוגות מאוהבים בעצב, כי זה מאוד הגיוני שחצי-אלה תשב במשך 7 עשורים ותרחם על עצמה בגלל בחור שהיא פעם אהבה כמו אלמנה אומללה מהמאה שעברה.

במקביל אנחנו פוגשים את ברברה מינרווה (קריסטן וויג) גמולוגית (מומחית לסלעים/אבנים) חסרת ביטחון שעובדת בסמית’סוניאן לצד דיאנה אך למעשה כמעט בלתי נראית לחלוטין לכל מי שסביבה בגלל חוש אופנה לוקה בחסר וקושי ללכת בעקבים. למרות שהיא למעשה אישה מצחיקה, חכמה ואכפתית היא בודדה ונואשת לקבלה חברתית.

ברברה נועדה מההתחלה להיות אנטי-תזה לדמות של דיאנה שמלאת ביטחון, יופי וקלילות, אך אני מוצאת את הבחירה להציג אותה כקלולסית, קלוצית נטולת חן היא קצת מרגיזה. הדמות של צ’יטה (המטמורפזה של ברברה) אכן אמורה להיות מבוססת על קנאה עזה לוונדר וומן, אך זה בקלות היה יכול לעבור בנרטיב שונה לגמרי שלא עושה שיימינג לחנוניות מאותגרות חברתית.

במסגרת עבודתן במוזיאון ברברה ודיאנה נתקלות באבן מיסטית עתיקה שמגיעה עם מערכת הפעלה בלטינית המבטיחה את היכולת הקסומה להעניק לאוחז בה משאלה. בזמן ששתי הנשים המאוד אינטלגנטיות מנפנפות את הרעיון המופרך של אבן משאלות בפומבי כל אחת מהן מביעה בפרטיות משאלה. דיאנה עם עיניים עצובות מייחלת לחזרתו של אהובה מן המתים וברברה מבקשת להיות “כמו דיאנה” עם ביטחון, יופי, רגליים ארוכות וההערצה עיוורת של כל מי שסביבה.

דווקא בסרט שמתיימר להיות על טהרת ההעצמה נשית זה מאכזב לראות את היוצרות שמות כל כך הרבה דגש על מראה חיצוני, בגדים צמודים, ועקבים גבוהים כדי להציג אידיאל נשי שמושך לא רק התעניינות שטחית ואפילו מטרידה מצד גברים אלא גם התייחסות והכרה מנשים.

בשלב זה התחלתי לגרד את הראש בתהייה, האם זאת באמת הדרך בה הם הולכים להסביר את כל התרחישים הלא הגיוניים בסרט? כי אנשים הביעו משאלה מחפץ עתיק? “אלאדין” מבקש את הסטוריליין שלו בחזרה.

כאן נכנס לתמונה מקסוול לורד (פדרו פסקל) איש עסקים/איל נפט כושל (ואבא ממש גרוע) שנחוש להצליח בכל דרך אפשרית, ובילה כמות זמן מפחידה לחקור את אבן הקסמים עם הביטחון שהיא הפתרון לכל בעיותיו ומפתה את ברברה כדי לקחת ממנה את האבן.

לורד החמדן לא מסתפק במשאלה בודדת ומשתמש בה כדי להפוך את עצמו לאבן (לו הסרט היה טיפה הגיוני, לורד היה הופך באופן מילולי לחלוטין לאבן עצמה ולא רק סופג את כוחותיה) מה שמאפשר לו להעניק לאנשים משאלות ובתמורה לקחת “עמלה קסומה” בחזרה שלא רק הורסת את חייהם אלא הופכת את לורד בהדרגה לבלתי מנוצח. סוג של.

ברברה מקבלת את כל מה שהיא רצתה, פלוס כמה כוחות בונוס מפתיעים, אך ככל שהיא נעשית יותר חזקה, ככה היא הופכת לפחות אנושית, ואפילו ראמפלסטילסקין יכול להגיד לכם ש”כל קסם מגיע עם מחיר”. אבל אל תדאגו, את  הגרסה החייתית שלה – צ’יטה, כמעט ולא תראו בסרט וגם כשכן, תוכלו להבין מדוע קהל הבדיקות ממש לא אהב את המראה הממוחשב שלה.

כשזה מגיע להתגשמות המשאלה של דיאנה כאן דברים נעשים ביזארים לגמרי. סטיב טרבור, אהובה ממלחמת העולם הראשונה, אכן חוזר לחיים אבל בצורה מטרידה סטייל חוטפי הגופות כשהוא “משתלט” על גופו וחייו של בחור רנדומלי משנות ה80. שום דבר בזה לא הגיוני אבל כצופים אנחנו מתבקשים פשוט לקבל את זה כעובדה ואכשהו לשמוח בשביל דיאנה שאוחדה עם אהבתה האבודה.

מבולבלים? גם אני.

בשום שלב בסרט לא הוסבר למה סיפורה של הגיבורה ממשיך דווקא בשנות ה80 וכל אירועי הסרט יכלו באותה מידה להיות בכל תקופת זמן אחרת בהיסטוריה או אפילו בעתיד.

דיאנה רוב הסרט היתה כמעט בלתי ניתנת להשמדה עם ארסנל מלא של כוחות מיוחדים, כולל היכולת ללמוד כוחות חדשים לגמרי תוך פחות מיום כאשר היא הצליחה להפוך מטוס לבלתי נראה (מה שהיה אמור להלהיב אותי כקריצה נהדרת לקומיקס אבל לגמרי הלכה לאיבוד באבסורדיות של הסצינה), למדה לעוף אחרי 60 שנה אבל רק כי סטיב אמר לה איך זה מרגיש ואם זה לא מספיק לכם אז היא גם הצליחה כנראה להשתגר (אבל לא באמת) כדי להגיע ממצרים לוושינגטון תוך מצמוץ עיניים.

אך אל דאגה, יותר מדי כוח אצל אישה אחת זה דיל-ברייקר אצל מפיקים ההוליוודים ולכן המחיר שדיאנה משלמת על כך שהיא ביקשה את סטיב בחזרה זה לאבד בהדרגה את כוחות העל שלה ולהפוך לבלתי חסינה כך שהיא נאלצת בשלב כלשהו לבחור בין להציל את העולם או לקבל את הבחור. אי אפשר גם וגם.

אך זה רק מתחבר לשינוי הדרמטי שהדמות של וונדר וומן עברה במהלך הסרט – דיאנה למעשה הפכה לגרסא מאכזבת של עצמה. היא היתה סנובית לברברה עד שהיא היתה צריכה את העזרה שלה, היא רוב הזמן היתה צל של עצמה בלי סטיב לצידה (שאולי ייתפס כרומנטי לחלק מהצופים אבל עבורי זה בעיקר הרגיש שהיא מראה דמות של אישה שלא יכולה להיות מאושרת אם אין לה גבר בחייה) ובצורה שמאוד לא מתאימה לאופי של הדמות המיתולוגית היא היתה מוכנה להרוג את צ’יטה ואת מקסוול לורד כדי לעצור אותם. איפה האהבה? איפה החמלה? איפה הסטנדרטים הבלתי מתפשרים עליהם הדמות נבנתה?

נכון, מקסוול לורד הוא מגלומן שרעב לכוח והשפעה אינסופיים, ומעביר את רוב הסרט בהתנהגות מטורפת לגמרי, חסרת סדר או הגיון, תוך כדי שהוא מנסה להשמיד את חצי מהעולם ולחלוטין (כן, ההשוואה הברורה מאליה לטראמפ לא חמקה מעיני) ואין ספק שמגיע לו למות, אבל הבחירה הקיצונית השניה של לאפשר לו נקודת יציאה עם הבן שלו וכמה פלאשבקים קצרצרים לילדות עשוקה והורים שלא אהבו אותו לא החליקה לי טוב בגרון. לחצנו CTRL Z וכאילו כלום לא קרה? והאם באמת נראה לכם שכ-ל האנשים בעולם הסיכמו לוותר על המשאלות שלהם בחזרה? I think not.

ומה לגבי צ’יטה, שהיתה רוב הסרט ברברה בבגדים מנומרים ורק בסוף הפכה לצ’יטה של ממש בזכות משאלה שניה שאף אחד אחר חוץ ממנה לא קיבל? וכל זה בשביל מה? להרוס חלקית את השריון האגדי של אסטריה שאמור להיות בכלל בלתי ניתן להשמדה ולסיים לוזרית יותר גדולה ממה שהיא היתה בתחילת הסרט? איזה פספוס מוחלט של דמות אדירה (ושחקנית לא פחות מוצלחת)

כדי לא לסיים את הסקירה בטעם רע, אציין כמה דברים שהיו לטובה:

  • כל קטע האקשן בתמיסקריה בתחילת הסרט היה פשוט מצוין מתחילתו עד סופו. לו היו נותנים לי סרט שלם שכולו מתרחש על האי ומתמקד רק באמאזונות הייתי נהנת מכל דקה. ההשקעה היתה ניכרת, גם בתלבושות המרהיבות (והלא חושפניות) של האמאזונות, גם בחזרה המבורכת של קוני וילסון כהיפוליטה – מלכת האמאזונות והאמא של דיאנה, רובין רייט כאנטיופה – הגנרלית של האמאזונות, דוטצ’ן קרוס כואנלייה הלוחמת,, לילי אספל כדיאנה הצעירה שמלאה אותי בהשראה וגם השימוש המבורך וחסר תקדים בצוות של כ40 פעלולניות כשבראשן עמדה ג’סי גראף המפורסמת מהתוכניות של “אתגר הנינג’ה האמריקאי” שהביאה קצת ממסלול המכשולים שלה אל תוך הסרט. בנוסף, חברה מתחום הסוסים שראתה איתי את הסרט, התרשמה לטובה מההצגה המרשימה של אתגרי ספורט הסוסים הקיימים בעולם האמיתי שמעולם לא הופיעו בסרטים בדיוניים לפני כן.

  • השימוש בדמות של כריס פיין – סטיב טרבור, כמקבילה גברית לתפקיד מושא האהבה של הגיבור/ה. בדיוק כמו בכל סרטי האקשן והגיבורים בהם האישה לצד הגיבור שם כדי להעצים את הנוכחות שלו על המסך ולהחמיא לו בכל צורה אפשרית, כך היתה דמותו של סטיב לצד דיאנה. אם בסרט הראשון הוא היה שימושי כמרגל, חייל, והמדריך של דיאנה בעולם המודרני, הפעם הוא היה איש מחוץ לזמן שנזרק אל העתיד, כשדיאנה המדריכה שלו בעולם החדש והוא לחלוטין תלוי בה בכל סיטואציה קיימת. ההצהרה היתה ברורה, מכוונת ובעיני גם מבורכת לחלוטין.

  • אתן גם קרדיט למחלקת התלבושות והאביזרים, פחות על בגדי שנות השמונים שהייתי שמחה לא לראות שוב לעולם, אלא יותר על התלבושות של וונדר וומן, גם בחליפה הנוצצת והצבעונית שלה וגם בשריון המוזהב של אסטריה שהיה פשוט עוצר נשימה.

  • מבחינת אפקטים ויזואלים, למעט המראה הכושל של צ’יטה, כל הקרבות, קטעי האקשן וכמובן הלאסו המוזהב – הכל נראה מצויין ולחלוטין מבוזבז על המסך של הטלוויזיה בבית.
  • נקודה אחרונה לסיום: סצנת אמצע הקרדיטים שהראתה את לינדה קרטר האגדית (והשחקנית שגילמה את וונדר וומן בסדרה המצליחה בשנות ה70) מצילה חיים בקז’ואליות ברחוב ומגלה לקהל שאסטריה עדיין חיה ונושמת היתה מרגשת ומרטיטה הרבה יותר מכל הסצנות בסרט שהיו אמורות להיות מרגשות ומרטיטות. האם זה אומר שנזכה לראות את לינדה בסרטים הבאים? אלוהים אני מקווה שכן!

לסיכום:

קשה לי שלא להיות מתוסכלת. “וונדר וומן 1984” היה אמור להיות הסרט שמציל את 2020 מבצורת קולנועית של גיבורים נוצצים במציאות פנטסטית, אך בפועל הסרט היה סלט של אירועים כאוטים, חסרי הגיון, ומתסכלים במהירות מוגזמת ובצורה מבלבלת שלא עושה טובות לאף אחת מהדמויות ועוד יותר קשה לי להמליץ עליו לצפייה, אך אני מניחה שאם אתם מעריצים של וונדר וומן גם אם זה ממש גרוע, אתם לא תוותרו, אך שווה להתאים את הציפיות כדי לא להתאכזב בצורה כל כך גדולה כמוני.

אומר לזכותה של גל גדות שהיא היתה מקסימה וכובשת כמו תמיד ולחלוטין החזיקה את הסרט על הכתפיים שלה ולו על זה בלבד, מגיע לה כבוד.

ציון: 5/6 מתוך 10

Photos credit: CLAY ENOS/WARNER BROS

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא