אקדמיית המטרייה – ביקורת עונה 1

כחובבת קומיקס ופנטזיה ראיתי עשרות אם לא מאות סדרות וסרטים המדברים על אנשים בעלי כוחות מיוחדים. ממוטנטים, מטא-אנושים, בעלי יכולות, מחוזקים, גיבורים, חצי-אלים, משודרגים ועד ליצורים היישר מהאגדות, ראיתי כבר הכל ונראה שאין חדש תחת השמש אך למרות זאת משהו בסדרה "אקדמיית המטריה" הצליח לתפוס אותי מספיק חזק כדי שארגיש צורך לשתף את העולם בסיבות שבגללן הסדרה המפתיעה הזאת טסה אל פסגת הדירוגים שלי.

אלמנט ההפתעה:

הסיפור של "אקדמיית המטריה" הוא יוצא דופן מהשניה הראשונה:

42 ילדים נולדו באותו היום, באותו הזמן, מסביב לעולם, כשאף אחת מהאמהות לא היתה בהריון לפני כן. שבעה ילדים מתוכם "אומצו" על ידי המיליארדר האקצנטרי סר רג'ינלד הרגריבס. אך לאיזו מטרה?

כאן למעשה נפתחת תעלומה שלא הוסברה בשום שלב של העונה והשאירה אותי סקרנית ומלאת שאלות:

איך זה קרה? מה גרם לזה? למה דווקא הנשים האלו? מה עלה בגורל 35 הילדים האחרים שלא אומצו על ידי סר הרגריבס? האם גם להם יש כוחות כלשהם?

כל השאלות האלה (ועוד) החזיקו אותי במתח לאורך כל העונה, בציפייה שאולי בפרק הבא אני סוף סוף אקבל את התשובה. שלא כמו בסדרות וסרטים אחרים בהם חושפים בפנינו את סיפור המקור של הגיבורים שלנו די על ההתחלה, האקדמיה לא ממהרת להשביע את התאבון למידע ומושכת את הצופים באף פרק אחר פרק עם פרורים קטנים של סודות כדי שנשאר מסוקרנים אך רעבים לעוד.

השקעה בדמויות:

אחד הדברים שמשכו אותי לסדרה מעבר לפרק הראשון היתה ההשקעה העצומה בבניית כל הדמויות ולא רק בגיבורים הראשיים, הלא הם חברי האקדמיה, אלא ההתייחסות המעמיקה לבניית סיפור שלם מסביב לדמויות המשנה שחשובות ומעניינות לא פחות אם לא יותר. הגבולות מתשטשטים בין מי גיבור ומי נבל, מי דמות ראשית ומי דמות משנה וכל דמות היא עולם ומלואו מה שיוצר חיבור מעמיק או לפחות עניין אמיתי בגורלן בין אם היא מרכזית ומורכבת כמו אליסון הכוכבת או שולית וזניחה כמו אגנס, אשת הדונאטס חובבת הציפורים.

עבורי, נוצר חיבור אמיתי עם כולם ולכן היה משהו מאוד מספק כשסצנות סיום העונה כללו מבט מהיר על גורלם של כל הדמויות, בלי להזניח אף אחד.

ייצוג:

בעולם שלנו כיום ייצוג זה נושא חם, הקהל רוצה לראות את עצמו בדמויות ומאס בשבלונות ההוליוודיות הסטנדרטיות ולכן, בשקט בשקט, צוות השחקנים המגוון כלל ספקטרום ענקי של דמויות מרקעים אתנים שונים, בכל הגדלים, הצבעים, המינים, הגילאים והזהויות כדי שכל אחד יוכל למצוא לפחות דמות אחת להתחבר אליה. הדמויות לא צעקו את המגדר או הזהות שלהם, הם לא עצרו כדי לציין בפני הצופים עם שלט ניאון שהם מורכבים אלא פשוט נתנו לכל דמות את המרחב הבטוח להיות עצמה בצורה טבעית והומוגנית, כמו בעולם האמיתי וזה היה מרענן לצפייה.

שבירת הפורמט:

לאורך כל העונה הדגש לא היה על הכוחות המיוחדים של חברי האקדמיה או על המשימות שהם יצאו אליהן, לא היה איזה נבל ענקי שהיה צריך להילחם מולו והתעלומה הגדולה היתה חיבור חלקים בפאזל שיצרו את הסיפור עצמו. כל אחת מהדמויות היתה מורכבת בזכות עצמה, רובם היו אנטי-גיבורים, misfits, מתוסבכים וחסרי ביטחון. המערכות יחסים שלהם היו אמיתיות, הקשיים שלהם היו הגיוניים, החיים שלהם היו אותנטים (עד כמה שהם יכולים להיות כשמערבבים קצת מסע בזמן, אנדרואידים, חיות מדברות, רוחות רפאים, סוף העולם וכוחות-על), היה קל להזדהות איתם וקל להביע אכפתיות אמיתית למה שקורה איתם. זה הרגיש אמיתי.

שורה תחתונה:

אם בא לכם משהו קצת שונה, מסקרן, מעניין, מרגש, מצחיק, סוחף ומפתיע – פנו לעצמכם 10 שעות לטובת סדרה שממציאה מחדש את הז'אנר.

מחשבות תועות (זהירות ספויילרים):

• אני רוצה לראות עוד מקלאוס ודייב – הרומן שלהם היה קצרצר וקסום.
• האם אני היחידה שמתבאסת שהזיזו את ציר הזמן בצורה כזאת שאליסון ולות'ר בסוף לא התנשקו? ומה לא בסדר בנו כשהתחלנו לקבל באופן טבעי אהבה בין אחים לאחיות? (למרות שכאן לא מדובר במצב של סרסיי/ג'יימי כי הם לא באמת אחים בדם)
• האם אני היחידה שהתבאסה שלאונרד התגלה כקריפ רצחני ולא סתם בחור חמוד שמתעניין בואניה?
• האם קלאוס יכול למנף את הכוחות של כל אדם מת או רק של בן בגלל הקשר בניהם?
• מה זה היה החומר הזוהר שסר הרגריבס שיחרר לעולם אחרי שאישתו מתה? האם זה מה שיצר את ההריונות המוזרים מסביב לעולם?
• מה לעזאזל קרה לבן?
• איך פוגו נוצר והאם העולם החיצון יודע שהוא בכלל קיים?
• איך הייזל וצ'ה צ'ה כל כך חזקים, האם גם להם יש כוחות?
• האם אליסון העבירה בירושה כוחות גם לקלייר?
• למה הנציבות רוצה לשמר את האפוקליפסה? אחרי הכל סוף האנושות זה לא משהו שאמורים לשאוף לו
• חייבת לפרגן לאיידן גאלגר (מספר חמש) שהוא בסך הכל בן 15 ומצליח לשכנע את הצופים שהוא אכן אדם מבוגר בגוף של נער מתבגר