“הבנים” (The Boys) – סקירה וביקורת לעונה הראשונה

מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי גיבורי-על, אותם אנשים מיוחדים שנולדו עם/או קיבלו כוחות מיוחדים שהפכו את המציאות היומיומית לעולם אחר.

אפשר לומר שאני קצת אולד-פאשן, כי תמיד התחברתי יותר לגיבורים הצבעוניים עם התלבושות המגוכחות שהיו לרוב לא מהעולם הזה, חצאי-אלים אפילו, ושרוב הסיפורים שלהם היו פנטסטים לחלוטין.

עידן הברונזה בקומיקס לא היה מהחביבים עלי. יותר ויותר דמויות הפכו לאפלות, הסיפורים זלגו למציאות וגל חדש של אנטי-גיבורים היה הסחורה החמה.

אם הסיפור היה מציאותי מדי או אפל מדי, הייתי מניחה אותו בצד, כי עבורי גיבורי-על הם בריחה מהמציאות, אני אעדיף כל יום לראות את ת’ור השייקספירי והמתנשא שחי בארמון זהב בעננים מאשר את ת’ור השמן הסובל מפוסט-טראומה ודיכאון ולא מסוגל לעבור חמש דקות בלי להתחיל לבכות.

אף פעם לא התחברתי לבאטמן, שנאתי את ווצ’מן, הפסקתי לראות את “דרדוויל” בגלל האלימות, אפילו לא ניסיתי לראות את “המעניש” ו”דום פטרול” עשתה לי כאב ראש, אז זה לא באמת מפתיע אף אחד שהגעתי עם סוג של אנטי-מוקדם לצפייה ב”הבנים” שאני מוכנה נפשית לא לאהוב את זה מההתחלה ולהפסיק אחרי 2 פרקים.

התבדיתי.

על הנייר “הבנים” היא כל מה שאני לא אוהבת בעולם גיבורי-העל, היא אפלה, אלימה ברמות מטרידות והיא לוקחת גרסה של כל הגיבורים עליהם גדלתי ומציגה אותם כדו-פרצופיים ואפילו כהנבלים האמיתיים של העולם.

כל זה ביחד מספיק כדי לגרום לי לשנוא את הסדרה אבל בפועל היא היתה מרעננת ומרתקת מספיק כדי שארצה לכתוב מכתב תלונה לאמאזון על כך שהיו רק 8 פרקים בעונה וכמה זה יהיה עינוי לחכות עוד שנה לעונה הבאה.

הרעיון הכללי של גיבורי-על שמנצלים את מעמדם עד כדי כך שקמה חבורה של אנשים שמנסים לעצור אותם הוא מאתגר את המחשבה. קצת קשה לתפוס שהגיבורים הם אינם גיבורים באמת אלא רק משווקים ככאלה ופורעי-החוק הם בהפוך על הפוך החבר’ה הטובים (בערך, זה מורכב), במיוחד אם אתם גדלתם כל החיים כמעריצים אדוקים של קפטן אמריקה ו-וונדר וומן (כמוני).

לא מעט מדיומים נגעו בנושא שעצם קיום הגיבורים יוצר אופוזיציה, בין אם זה נבלים מסוכנים יותר מהרגיל או חפים מפשע שנשארים מאחורה פגועים רק כי הם היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אך הסדרה הזאת נוגעת בזה בצורה יותר עמוקה וכואבת מרוב הדוגמאות האחרות (כן, גם יותר מהסרטים המאוחרים יותר של מארוול שמדברים על הנושא) ומהווה תעמולה אקטיבית כנגד הערצה לגיבורי-על בכללי.

אחרי הכל הקונספט של גיבורי-על ממוסחרים וממותגים הוא הקצנה לא רחוקה במיוחד של המציאות בה אנחנו חיים כיום. נכון, לנו אין גיבורי-על אמיתיים שחיים בינינו, אך ישנה תעשייה של מיליארדי דולרים שמשגשגת בזכות הערצה לאותם גיבורים דמיוניים.

DC Comics Super Heroes Singapore

“השבעה” הם למעשה מטאפורה לאליטה של הוליווד. הם אינטגרלים לכלכלת המדינה, הם מנצלים את מעמד הסלבריטי שלהם כדי לדחוף את עצמם לנושאים פוליטיים והמונופול התאגידי ששולט בגיבורים, שולט גם בדעת הקהל אך גם ניזון ממנה באופן בלתי מתפשר. הגיבורים הופכים למותגים, וכל פרט בחיים שלהם מהונדס עד שהם מאבדים את עצמם בתהליך.

המציאות מכתיבה שאנחנו, המעריצים והגיבורים, עבדים של התאגיד הגדול והם יודעים לתמרן את כולנו לטובתם (בסדרה ובמציאות).

הביקורת בסדרה מתייחסת לא רק לתאגידים שחולבים את כספנו ומגדירים את הנרטיב של חיינו אלא גם העיסוק בנושאים חברתיים מאוד רלוונטים (וכן, חלקם אולי קצת חרושים אך עדיין חשובים) בצורה לא מכובסת אבל גם לא מתפשרת. 

 

זהירות ספויילרים!

קחו לדוגמא את סטארלייט (ארין מוריארטי) בחורה צעירה, יפה ומלאת אידיאלים, רוצה להפוך את העולם למקום יותר טוב ולהיות מפורסמת על הדרך, אך בזמן שהיא רודפת אחרי החלום שלה, המציאות באה סוטרת לה בפנים כבר על ההתחלה, עם תקיפה מינית במקום העבודה ובלי שום הכוונה או אכפתיות מכל מי שסביבה, כולל הנשים האחרות, שאמורות להיות בנות בריתה. היא גם נאלצת לשנות את המראה שלה לבגד חושפני כדי למשוך קהל וזה מקומם ומכעיס, אבל היי, זאת המציאות למי שמנסה לשחק בליגה של המפורסמים הגדולים.

הסיפור שלה הוא אחד לאחד המציאות של תעשיית הבידור האמריקאית בה כולם יודעים שיש להם מטרידן סדרתי בצוות אבל לא אומרים כלום עד שהסיפור מתפוצץ בפומבי אז, ורק אז, הם ממהרים להתנער מהתוקף עם סיסמאות ריקות ממשמעות.

חוץ מסטארלייט תוכלו להתקל בסיפורים של “גיבורים” כמו איזיקיאל (שון בנסון) האייקון הנוצרי, שמטיף נגד הומוסקסואליות לקהילת המאמינים שלו אך משתתף באורגיות גבריות במועדונים אקסלוסיבים מאחורי הקלעים, או באיי-טריין (ג’סי אושר) גיבור אפרו-אמריקאי שמכור לסמים ממריצים, מפורסם רק בזכות היכולות האתלטיות שלו ונאלץ לשמור את מערכת היחסים שלו בסוד כי בת הזוג שלו היא לא שיווקית מספיק בעיני הסוכנים והמנהלים שלו.

כמובן שישנה גם ביקורת כלפי תעשיית גיבורי העל האמיתית והצורה בה היא מספרת סיפורים מסוימים כשהם מציגים דמות שמבחינה אסתטית נראית כמעט בדיוק כמו וונדר-וומן (המלכה מייב – דומיניק מקאליגוט) והסיפור רקע שלה מציג בין השאר מערכת יחסים רעילה עם הומלנדר (אנתוני סטאר), מערכת יחסים לסבית סודית וחזות פמיניסטית, עדינה וחמימה כאשר בפועל היא מרירה, קרירה ולחלוטין פסיבית מול הגברים בחייה.

ואם כבר הזכרתי את הומלנדר…אז ואו! הדמות משלבת את הכוחות של סופרמן עם האסתטיקה של קפטן אמריקה והאופי של הג’וקר. הוא סוציופת, אלים, אגרסיבי ונקמני עם תסביך אמא ושליחות משיחית מעורבבים ביחד והוא עושה את כל זאת עם חיוך של קולגייט ופרצוף פוקר מושלם.  הוא הנבל האולטימטיבי וללא ספק החומר ממנו קורצו הסיוטים.

כדי לאזן את גיבורי-העל, חבורת ה”הבנים” הם הלב של הסדרה, מה שיוצר את החיבור האנושי הזה שאנחנו זקוקים לו כל כך, אנטי-גיבורים במובן הכי מפורש של המושג. הם חיים בחלקים האפורים של החוק, הם לא בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג את הנקמה שלהם אבל קל להתחבר אליהם והסיפור שלהם גורם לצופה לרצות לעודד אותם להצליח במשימה ההרסנית שלהם.

בילי בוצ’ר (קארל אורבן) בחיים לא היה עובר מסך אם הוא לא היה בריטי מחוספס עם פה מלוכלך והיכולת שלו להוביל את כולם אל תוך האש אחריו היא בלתי נתפסת אך הגיונית לגמרי בתוך הקונטקסט של הסדרה. ויואי (ג’ק קווייד), הו יואי המתוק, הלב יוצא אליו ולמזל הנוראי שלו ששינה לחלוטין את חייו. רגע אחד הוא בחור רגיל עם חברה רגילה שעובד בחנות מכשירי חשמל ורגע אחר הוא רוצח, סחטן, ומרגל שיוצא עם גיבורת-על ומתנצל כל פעם שהוא יורה על מישהו כי הוא כל כך נחמד שהוא פשוט לא יכול לשלוט בזה.

אבל הלב שלי שייך באופן הזוי לחלוטין לפרנצ’י, הגאווה הישראלית שהיא תומר קאפון, שחמוש במבטא צרפתי מזויף וטונות של כריזמה. הוא גנב כל סצינה שהוא היה בתוכה, בין אם זה באקשן, דרמה או קומדיה ומבחינתי אפשר לוותר על עונה נוספת רק כדי לתת לו סדרת ספין-אוף משלו (אבל לא באמת).

לסיכום:

למרות ההסתייגויות הרבות שלי “הבנים” התגלתה כסדרה שפשוט אסור לפספס. כן, היא אלימה בטירוף וכמות הגור, הדם וחלקי הגופות שם בהחלט לא מתאימה לכל אחד (אין לי מושג איך שרדתי בשיא הכנות), כן, היא צינית, אפלה, מוזרה ומטרידה לעיתים, אבל יש בה לא מעט קרני שמש, חיבור אמיתי וכתיבה סופר שנונה של סיטואציות מורכבות שמשאירה טעם של עוד.

מחשבות תועות:

  • קשה להתעלם מהמודל המכוון שמשווה בין “השבעה” ל”ליגת הצדק”: הומלנדר – סופרמן, המלכה מייב – וונדר וומן, המעמקים (צ’ייס קרופורד) – אקווה מן, איי-טריין – הפלאש, אבל ישנם גם אלמנטים שמשווים ל”נוקמים” כמו המגדל בו הם גרים (סטארק טאוור), החברה ששולטת בנכסים של כולם (דיסני) ונבלי-על שנוצרים על ידי סרום מיוחד (כמו באיירון מן 3).
  • לא ברור לי למה “בלאק נואר” (נתן מיטשל) לא קיבל שום סיפור רקע או הסבר ממשי למי הוא ומה הוא. הוא אמנם אחד מ”השבעה” אבל הוא למעשה ניצב מהולל. מקווה שבעונה הבאה יספרו עליו קצת יותר.
  • הדמות של “חלב אם” (לאז אלונזו) גם עטופה במסתורין, כל שאר הדמויות משתפות את הסיבה שלהן לרצות לנקום בגיבורי על או להיות חלק מקבוצת פורעי-חוק של בוצ’ר אבל רק הוא לא. כמו כן, מה זה הכינוי הזה “חלב אם” ?! ממש מטריד…
  • כדי לעשות הפרדה בין הגיבורים לאנשים הרגילים, כל הגיבורים למעט סטארלייט מסתובבים בתלבושות שלהם כל הזמן, גם כשהם “לא בתפקיד”, זה קצת מגוחך אבל בהחלט מעביר את המסר שברגע שהם הפכו לחלק מ”השבעה” אין להם אישיות משל עצמם או חיים פרטיים וכל מה שהם עושים זה רק להיות בתוך הדמות.
  • בהמשך לעניין ההפרדה, רק לסטארלייט יש גם שם אמיתי (אנני), בזמן שכל השאר פונים אחד לשני רק בשמות של הדמויות שלהם. ההפרדה נועדה גם לפצל את “השבעה”, כדי להדגיש שאנני היא לא כמו השאר והיא בנאדם אמיתי לפני שהיא גיבורה.
  • כמעט לכל פרק יש רגעי שוק מזעזעים אבל אחד שהייתי יכולה לחיות בלעדיו היה התאונה של הדולפין.
  • ההחלטה להביא את היילי ג’ואל אוסמונט לשחק דמות של כוכב ילדות לשעבר היתה קומדיה טהורה, כל הכבוד להיילי שזורם עם העניין.
  • ואם כבר דיברתי על כוכבים לשעבר, סצנת ה”קומיקון” עם בילי זיין וטארה ריד היתה זהב.
  • קצת כואב לי לומר את זה מנקודת מבט נשית אבל אליזבת’ שואו (גילמה את מדליין סטילוול) התבגרה לא יפה בכלל אבל התפקיד שלה היה מאוד מרשים עד הסוף המר.
  • לא יצא לי לראות את צ’ייס קרופורד משחק בשום דבר מאז “גוסיפ גירל” אז השוק הראשוני של הדמות החדשה שלו הוסיפה אימפקט לסצנת ההטרדה המינית.
  • יש שיגידו שזהו צדק פואטי, אבל כאב לי לראות את “המעמקים” מותקף מינית רק בגלל הזימים שלו.
  • קימיקו – היא קטלנית, והיא בעלת יכולת החלמה מה שעושה אותה הנשק האולטימטיבי נגד “השבעה” אבל למרות הכל ממשיכים להציג אותה בעיקר בתור קורבן. אני מקווה שבעונה הבאה היא תהיה הרבה יותר אינטגרלית.
  • עובדה נחמדה: ג’ק קווייד המגלם את יואי קמפבל הוא הבן של מג ראיין ודניס קווייד, והוא גם הופיע בסרט הראשון של “משחקי הרעב”.
  • מעריצי “ציידי הצללים” יזהו את ניקולה קוריה-דאמוד (מאריס לייטווד) שמגלמת את אלנה, האקסית של המלכה מייב.
  • בסוף העונה בוצ’ר מגלה שבקה עדיין בחיים ומגדלת את הבן שלה באיזה פרוור כלשהו. מה שלא ברור לי זה איך סוכן CIA לשעבר, שעדיין בקשר עם המון אנשים חשובים ועובד עם פושעים מקושרים לא יכל למצוא את אישתו הנעדרת. מאוד לא מתחבר לדמות.
  • הופעות אורח שוות ציון: ג’ימי פאלון, סת’ רוגאן (שגם מפיק בסדרה), ג’ניפר אספוזיטו, וסיימון פג.
אהבתם? שתפו.

עוד בנושא