טיילור סוויפט: מיס אמריקנה – ביקורת

“I am going to make sure people know I deserve to be here”

טיילור סוויפט היא אחת הנשים המפורסמות ביותר בעולם. זאת עובדה שלא ניתן להתווכח עליה. האם אתם אוהבים את המוזיקה שלה או לא, זה כבר נושא אחר לדיון שתלוי בין השאר בטעם האישי ובכמה אתם מושפעים מדעות הקהל.

הדוקו “מיס אמריקנה” שיצא בנטפליקס בסופ”ש האחרון נוגע בכל הנקודות שהפכו את טיילור סוויפט לאייקון תרבותי, לטוב ולרע, אבל מנקודת המבט שלה.

כמו הדוקו של קווין הארט ששודר בנטפליקס לפני חודש, גם הסיפור של טיילור סוויפט הוא תוצר של מכונת יחסי ציבור משומנת היטב, שמציגה אותה בצורה אסטרגטית ומחושבת, הנועדה לגרוף מקסימום אמפתיה כלפיה וכלפי הנרטיב שהיא יצרה עם אישור סלקטיבי של שברירים מהחיים האמיתיים שלה, קטעי ארכיון אישיים, ליווי של מצלמות מאחורי הקלעים, הצצה לתהליך כתיבת השירים באולפן הביתי ואינספור פלאשבקים ללוקים הנוצצים שהפכו אותה לאייקון אופנה.

לראשונה בקריירה שלה טיילור פותחת מול כל העולם את התמודדות הסודית עם הפרעות אכילה “תמיד אמרתי לכולם שאני רזה כי אני מתעמלת הרבה, במציאות באמת התעמלתי אבל גם לא אכלתי”, הצורך האובססיבי שלה לרצות את כולם “חייתי בשביל האישור מהסביבה”, הסיבה שבגללה היא לא התבטאה בפומבי על פוליטיקה עד לאחרונה “חינכו אותי שילדה טובה לא כופה את הדעות שלה על אנשים אחרים”, משפט ההטרדה המינית “קשה להרגיש תחושת ניצחון כלשהי כשהתהליך עצמו הוא כל כך מנטרל אנושיות” המאבק של אמא שלה עם מחלת הסרטן ותחושת הבדידות שליוותה אותה רוב חייה “לא אמור להיות לי מישהו להתקשר אליו בסוף היום?”.

טיילור אפשרה למצלמה לתפוס אותה במבט נדיר עם שיער מבולגן, שקיות מתחת לעיניים, לבוש מרושל, ציפורניים כסוסות והמון דמעות מהולות בכעס אבל באותה נשימה נפלו בעריכה החברות הדוגמניות שהחולפו בחברות ילדות אנונימיות, והאקסים המפורסמים צומצמו לקולאז’ פאפרצי מהיר כשהבנזוג מזה שלוש שנים, ג’ו אלווין, קיבל מספר שניות של זמן מסך כשהוא מצולם מהגב כדי להגן בקנאות על פרטיות הקשר שלהם. המסר היה ברור, הטיילור סוויפט של פעם היא לא הטיילור סוויפט של היום אבל אל תגידו לה להתנצל על מי שהיא היתה.

הדוקו ממלא בהצלחה את תפקידו ומזכיר לעולם למה טיילור סוויפט היא כוכבת ענקית וכמה קשה היא עבדה כדי להגיע לפסגת ההר, אבל יותר מהכל הוא משקף בצורה כואבת את המאבקים הרבים (פנימיים וסביבתיים) שנשים מסביב לעולם מתמודדות איתן בכל שלב בחיים שלהן ועל כן רמת ההזדהות עם הקשיים שלה היא אסטרונומית. 

היא לוקחת קשה כשלונות בדיוק כמו כולם, תתסביכי הגוף והשנאה העצמית שלה קיימים כמעט אצל כל בחורה רק כפול מיליון כי היא בעין הציבור, הצורך שלה להיות אהודה ולחפש אישורים חיצוניים מתוכנתים אצלנו בDNA, ויותר מהכל התפיסה החברתית היא מעוותת והסטנדרטים הם כפולים: היא חונכה להיות “ילדה טובה” אז כשהיא חושבת על עצמה היא אנוכית, כשהיא כותבת שירים על מערכות היחסים שלה כמו כל אמן אחר בעולם אז היא בכיינית, כשהיא נלחמת בחזרה אז היא קורבן, כשהיא מביעה את דעתה אז היא אגרסיבית, כשהיא מחלימה אז היא חלשה, כשהיא ממציאה את עצמה מחדש היא מזוייפת, כשהיא יוצאת עם מלא בחורים כמו כל בחורה צעירה אחרת אז היא שרמוטה, כשהיא עומדת על שלה אז היא ביצ’ית וכשהיא נסחפת לתוך מונולוג שלם על למה כל הדברים האלה לא צודקים היא מתנצלת אוטומטית ואז כועסת על עצמה “למה התנצלתי? האם דיברתי יותר מדי חזק… בבית שלי… שקניתי בכסף שלי… שהרווחתי מהשירים שאני כתבתי…”

עבורי זה היה מרתק לראות את הדרך הארוכה שעברה אותה נערה מתוקה בשמלת נסיכת דיסני מנצנצת ששרה קאנטרי עד לכוכבת פופ פמיניסטית שכותבת המנונים פוליטים כנגד גזענים, הומופובים ושוביניסטים. 

היום, בגיל 30, טיילור חוותה מספיק עליות ומורדות לחיים שלמים, אך היא מודעת לחיי המדף הקצרים של כוכבות כמוה והיא נחושה להשאיר את חותמה על העולם כל עוד יש לה את הקול לעשות זאת.

דבר אחד בטוח, קנייה ווסט, ממש לא הפך אותה למפורסמת.

זמין לצפייה בנטפליקס כולל תרגום לעברית: https://www.netflix.com/il/title/81028336

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא