"נשים קטנות" כובשות את הקולנוע

נראה שיש קסם חוצה דורות לסיפור הקלאסי של לואיסה מיי אלקוט על ארבעת האחיות לבית מארץ' ומערכות היחסים שלהן בתקופה שלנשים לא ניתנו יותר מדי אפשרויות להתבטא ו הספר "נשים קטנות" זכה לאינספור עיבודים מאז יציאתו ב1868 (152 שנה) כולל שבעה סרטים ועשרה הפקות טלוויזיה.

עבורי העיבוד המוצלח ביותר של הסיפור הוא הסרט מ1994 בכיכוכבם של וינונה ריידר (ג'ו), קירסטן דאנסט וסמנתה מתיס (איימי), טריני אלוורדו (מג), קלייר דיינס (בת'), סוזן סרנדון (מארמי), כריסטיאן בייל (לורי), אריק סטולץ' (ג'ון ברוק) וגבריאל ביירן (פרידריך בר) שהיה הנאמן ביותר לחומר המקור ולוהק בצורה מושלמת. הסרט נכתב על ידי רובין סוויקורד (שגם כתבה את "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן), בויים על ידי ג'יליאן ארמסטרונג האוסטרלית והיה מועמד ל3 פרסי אוסקר (ואחד הסרטים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים).

כשגרטה גרוויג הכריזה שהיא לוקחת על עצמה את הסיפור הקלאסי לא היה לי שמץ של ספק שהיא תעשה עבודה נפלאה ותציג את הסיפור הקלאסי בצורה נגישה המתאימה לדור הנוכחי ולא סתם הסרט מועמד לשישה פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר ופספוס ענקי שגרוויג עצמה לא קיבלה מועמדות על תפקיד הבימוי).

במידה וחייתם מתחת לסלע ב152 שנים האחרונות ואתם לא מכירים את הסיפור של "נשים קטנות" אתחיל ואומר שמדובר בסיפור שלא מכוון רק לקהל נשי ומחבר בין דורות שלמים של צופים מכל הסוגים.

העלילה סובבת סביב ארבעת האחיות לבית מארץ': ג'ו (סירשה רונן) – סופרת יצירתית ורוח סערה שפחות מתעניינת במוסכמות של החברה ובמציאת בעל ויותר דוחפת לעצמאות כלכלית ויצירתית תוך כדי אהבה בלתי מתפשרת לאחיותיה. ג'ו היא טומבוי ופמיניסטית אמיתית עוד לפני שהמושג בכלל הומצא, היא רוצה לטרוף את העולם ולפרסם את היצירות הכתובות שלה גם אם זה דורש פשרות בנושא התוכן. היא אומנם לא האחות הבכורה אך היא ללא ספק האחות הדומיננטית ביותר מכולן, וזאת שאוספת סביבה את המשפחה בכל מחיר שיש. קשה שלא להתאהב באנרגיה התזיזית שלה והיא בקלות מהווה השראה לדורות שלמים של בחורות צעירות.

מג (אמה ווטסון) – האחות הבכורה שבילדותה חלמה להיות שחקנית, נאבקת עם הסטטוס של משפחתה כשהיא גדלה אל תוך רצונות אחרים של כניסה אל תוך החברה העשירה, מציאת בעל ראוי והקמת משפחה. היא נסחפת מדי פעם אחרי חברותיה העשירות אל התנהגות קלת דעת, אך בסופו של דבר החיים שלה לוקחים סיבוב לא צפוי כשהיא נאלצת לבחור בין אהבה לכסף.

בת' (אליזה סקנלן) – האחות השלישית, בעלת אופי שקט ומופנם, מוצגת רוב העלילה כשברירית בשל מחלות תמידיות שכובלות אותה לבית והרחק מחיי חברה מחוץ למשפחתה. אהבתה לניגון בפסנתר יוצרת חיבור מיוחד עם מר לורנס (כריס קופר) השכן העשיר שימיס גם את הלב הכי קפוא באולם.

איימי (פלורנס פיו) – האחות הקטנה, מתחילה כאנוכית ומפונקת, הנואשת לקבל את אישורן של אחיותיה הגדולות וחולמת על חיים של עושר ופאר כקונטרסט לחיים הצנועים בהם היא גדלה. השאיפות שלה בנוסף לכישרון אומנותי והיופי שלה מאפשרים לה להפוך לבת לוויה אידיאלית לדודה מארץ' העשירה (מריל סטריפ) שנואשת להפוך לפחות את אחת מבנות מארץ' למועמדת ראויה לנישואים בחברה הגבוהה כדי להציל את משפחתה מחיי עוני.

בנוסף לאחיות מארץ' ותהליכי ההתבגרות שלהן, אנחנו מתחברים לדמויות נוספות המלוות אותנו במהלך הסיפור כמו למשל טדי, הידוע גם בתור תאודור "לורי" לורנס (טימותי שאלאמה) – צעיר עשיר, פוחז ומלא כריזמה שעבר לגור עם סבו, השכן של משפחת מארץ', והתאהב מיידית בג'ו ובמשפחה החמימה שלה ועושה כל שביכולתו כדי לבלות כמה שיותר זמן לצידן. רוב חייו הוא ניסה להתחמק מלקחת אחריות ולהצטרף לעסק המשפחתי ודווקא שברון לב הוא מה שעוזר לו בסופו של דבר למצוא את הכיוון האמיתי בחיים.

מארמי (לורה דרן) – האמא והדמות המרכזית בחייהן של הבנות, בזמן שהאבא שלהן נמצא מחוץ לתמונה חלק נכבד מהסיפור כשהוא נלחם במלחמה (מלחמת האזרחים האמריקנית). היא טובת לב, חמה, אוהבת, אכפתית, בעלת חוש צדק מפותח ולעיתים קרובות מוותרת על מעט האוכל והבגדים החמים שנמצאים בביתה עבור נזקקים בקהילה. משפחתה היא כל עולמה והיא מקריבה הכל עבורה.

ג'ון ברוק (ג'יימס נורטון) – מצטרף לסיפור בתחילתו כהמורה הפרטי של לורי והופך עם הזמן לבחיר ליבה של מג. למרות היותו אדם חסר אמצעים הוא בעל מוסר עבודה גבוה ומנסה לספק לאהובתו חיים מלאים באושר, כאשר עולה לא מעט השאלה, האם אהבה מספיקה כשאין מספיק כסף לגדל משפחה.

פרידריך בר (לואי גארל) –  פרופסור המתגורר בבית ההארחה בו ג'ו גרה ועובדת בניו יורק. הוא יוצר חיבור אינטלקטואלי עם ג'ו על אהבתם המשותפת לספרים אך נוצר בניהם חיכוך לאחר שהוא מבקר את העבודות שלה במטרה לשכנע אותה להשתמש בכשרון שלה לכתוב דברים יותר איכותיים מהסיפורים שלה שמתפרסמים בעיתון. לאחר זמן בנפרד הפרופסור מבין שהוא מאוהב בה וההבנה הזאת משנה את שארית חייו.

גרטה גרוויג איפשרה לעצמה חופש יצירתי כבמאית וכותבת הסרט ובחרה להציג את העלילה בצורה של קפיצות זמן בין ההווה, העתיד והעבר, כשהיא לא עוקבת אחרי המסלול המסורתי של עלילה כרונולוגית, מה שפחות התחבר לטעמי האישי. עבורי ישנה חשיבות רבה לספר את הסיפור הזה ספציפית מההתחלה ועד סופו לפי הסדר כדי לאפשר לצופים לגדול ולהתבגר יחד עם הדמויות. זה יוצר חיבור יותר עמוק והשקעה אמיתית בחיים שלהם.

פרט נוסף שפוספס לטעמי היה הדרך בה תרגמו את ההתבגרות הויזואלית של הדמויות, או במקרה הזה ההתעלמות מההתבגרות. רוב הדמויות נראו כמעט אותו הדבר לאורך כל הסרט (למעט טימותי שאלאמה שקיבל שפם בר מצווה), מה שהיה קצת בעייתי, במיוחד כשמתייחסים למעבר מנערות לבגרות וכמה משמעותי הוא עבור רוב האנשים (לדוגמא, בסרט מ1994 ליהקו שתי שחקניות שונות לגלם את דמותה של איימי כדי להדגיש את ההבדל בין נערה בת 12 לבחורה בת 21) אך להתחשב בכך שרוב השחקנים הם בני 20 פלוס וגילמו בני נוער נוכל להחליק על החוסר בדיוק.

לזכות גרוויג אומר שאלו פספוסים קטנים בתמונה הגדולה, כשהסיפור הקלאסי מתאר בצורה נפלאה את המורכבות המגיעה עם סוגים שונים של משפחות, התמודדות עם ציפיות החברה, קשיים כלכליים והויתורים הקשים שמגיעים איתם, הבחירה בין אהבה למימוש עצמי, שאפתנות, התבגרות, התפכחות, שברון לב וכל זה נשאר רלוונטי גם לימנו אנו.

ההצלחה הגדולה ביותר של הסרט טמונה לדעתי בליהוק המצויין של הדמויות. סירשה רונן נולדה לשחק את ג'ו מארץ' והיא מעבירה את האנרגיה שלה בצורה מופתית ולא פלא שהיא סחפה מועמדות לאוסקר על התפקיד הזה. היא נהדרת בתור הפמיניסטית הנועזת שרק רוצה לכתוב והכימיה שלה עם טימותי שאלאמה (טדי/לורי) ממשיכה ללבות את הוויכוח העתיק של "האם ג'ו ולורי היו צריכים להיות ביחד למרות הכל?" (אם תשאלו אותי התשובה תמיד תהיה כן!).

אם כבר דיברתי על טימותי, אז אהיה חייבת להוסיף ולומר שהוא לורי נפלא והוא כובש את כל הלבבות מהשניה הראשונה שהוא מופיע על המסך. נדיר למצוא שחקנים צעירים שמצליחים להביע כל כך הרבה רגשות ואנרגיות במגוון רחב של תפקידים ועד כה כל תפקיד אליו טימותי נכנס מרגיש כאילו הוא נתפר במיוחד למידותיו.

פלורנס פיו (איימי) הרוויחה את המועמדות שלה לאוסקר בזכות היכולת להעביר לקהל את איימי בת ה12 עד איימי בת ה22 וכל הבגרות, האלגנטיות והחינניות שמגיעות איתה מבלי לשכוח להציף את רוח השטות והאש המזוהה עם הבנות לבית משפחת מארץ'.

קשה לי לתת את אותן מחמאות לאמה ווטסון (מג) ואליזה סקנלן (בת') כיוון שהסרט לא השקיע את הזמן הראוי בדמויות שלהן. הן נבלעו כמעט לגמרי על ידי הרקע ולמרות שבת' היא בד"כ לא הדמות הכי חשובה שיש, עדיין ציפיתי לראות קצת יותר ממנה. מג לעומת זאת לחלוטין פוספסה, במיוחד עם שחקנית מקסימה כמו אמה ווטסון וכל הבנייה של מערכת היחסים שלה עם ג'ון ברוק היתה מואצת ולא קיבלה את הדגש שהגיע לה.

הבחירת ליהוק הכי תמוהה מבחינתי היתה של לואי גארל אך לאו דווקא באשמתו. גם בספר וגם בעיבודים האחרים, הפרופסור מוצג כגבר גרמני בגיל המעבר והחיבור שלו עם ג'ו הוא לא צפוי או שגרתי ומהווה קונטרסט רציני לדמות של לורי הצעיר. הפעם גרוויג החליטה להציג את פרדריך כבחור צרפתי צעיר ואטרקטיבי שהמשיכה אליו תהיה דיי ברורה להתחשב באופי של ג'ו וזה מציג את כל מערכת היחסים בניהם באור שונה לדעתי.

לסיכום:

הסרט פשוט מקסים ויעלה חיוך על הפנים גם לצופים שנחשפים לקלאסיקה בפעם הראשונה וגם לאלו מאיתנו שראו כמעט כל עיבוד אפשרי עד כה.