IPWA מביאים את הפרו רסלינג לישראל

למי שגדל בשנות השמונים בוודאי זכורים אייקונים כמו האלק הוגן, ברט "ההיטמן" הארט והאנדרטייקר, מי שהמשיך לעקוב אחרי התחום בוודאי יודע שמדובר בעסק ספורטיבי-בידורי שמגלגל מיליונים מדי שנה ונצפה על ידי מיליארדים מסביב לעולם. ההיאבקות הבידורית (Sport Entertainment או רסלינג) הפכה לדבר הכי חם שיש ואין זה מפתיע שהיא מצאה בית גם כאן בישראל.

בשנת 2001 גרי רויף, מעריץ רסלינג מושבע ומאמן כושר במקצועו, שכנע את ערוצי הכבלים השונים להביא את שידורי הWWE העולמיים לישראל, ומכאן פתח דלת להגדלת כמות האוהדים של התחום בארץ.

בשל הדרישה לארגון דומה בארץ, רויף השקיע את מייטב חסכונתיו והקים את ארגון הפרו-רסלינג הראשון בישראל.

הארגון נקרא IPWA = Israeli Pro Wrestling Association

הארגון התחיל בנתניה וצמח עם השנים בעזרת חשיפה תקשורתית:

מופע הפסח של הארגון "כאסח בפסח 2004" שודר בערוץ 2, מופע הקיץ "סאמרספלאש 3" בקיץ 2004 שודר בכבלים.

ב2005 גרי רויף בשיתוף עם רנן גלוזמן וישי רביד יצרו את התוכנית "מכת מדינה" ששודרה באופן קבוע בערוץ "ביפ" והציגה את רוב משתתפי הארגון הבוגרים בתוכניות שבועיות. התוכנית שודרה במשך שנה.

ב2007 הארגון חתם על שיתוף פעולה עם מועדון האגרוף של מכבי תל אביב ועם אתר האינטרנט FLIX לקראת אירוע הקיץ "סאמרסלפלאש 07" שהציגה שיתוף פעולה עם מפורסמים ישראלים כמו מיכאל גבריאלוב, דרור נובלמן, זוהר ישראל, ואישתו לשעבר של ברט "ההיטמן" הארט, ג'ולי הארט.

ב2009 אחת הדמויות היותר קומיות של הארגון דורון "קילר" דגני קיבל תפקיד קבוע בסדרה "סיימון" בערוץ "ביפ".

מכבי תל אביב ממשיכים לשתף פעולה עם הארגון עד היום ומפיקים 4 אירועים גדולים בשנה.

במשך השנים הארגון קיבל כתבות משודרות רבות בערוץ 2, ערוץ 10, בערוץ 3, בערוץ הספורט 5+, בתוכנית של גיא פינס, בתוכנית "לילה בכייף", באגו טוטאל, בערוץ "ביפ", בערוץ 9 הרוסי ובערוצי כבלים מקומיים. חלק מהמופעים שודרו כחלק מתוכניות רסלינג עולמיות באנגליה ויפן.

הארגון כולל משתתפים בגילאים הנעים בין 15 ל30 פלוס, גברים (בעיקר) ונשים (תחום ההולך וגדל) המחולקים לקבוצות רמה שונות.

המשתתפים המגיעים לאימונים באים מקצוות הארץ (מחיפה ועד באר שבע) להתאמן פעם בשבוע במכון האיגרוף וההיאבקות של מכבי תל אביב.

למרות שיש לא מעט משתתפים שבאו מרקע של אומנויות לחימה אחרות כמו ג'ודו וקפוארה, רוב המתאמנים הגיעו ללא רקע בכלל למעט אהבתם הרבה לתחום.

חשוב לציין כי למרות שמדובר בספורט לכל דבר, הורים רבים מרגישים בנוח לשלוח את ילדיהם להתאמן בראש נקי, שלא כמו אומנויות לחימה או ענפי ספורט אחרים, רמת הסיכון היא מינימלית, כל האימונים נמצאים תחת השגחה קפדנית, וכיוון שמדובר בתחום יותר בידורי ומבוים (כיאוגרפיה של קרבות), הוא יותר מומלץ לאנשים האוהבים להיות פיזים אבל לא אוהבים להפגע.

אך למען הסר ספק מדובר בתחום מאוד פיזי, התלמידים לומדים ליפול, לקפוץ, להתגלגל, בנוסף לכל המהלכים הקלאסים של תחום ההאבקות, יחד עם כשרון משחק ובניית דמות, מדובר בתחום מלא באתלטיות, הבונה כושר גופני, סיבולת ומלא בהנאה.

תפסתי כמה מהמתאבקים לשיחה קצרה לגבי הארגון:

לידור בושרי (20), מריאנו גולדמן (24), אבירן טוניס (25), ליאור ליבמן (16), אופיר קרביס (16), יבגני ליידר (29), אריאל מורחובסקי (19), דורון דגני (30), שי מנחם (17)

כמה זמן אתם מתאמנים בארגון ומה הארגון בשבילכם?

לידור: 4 וחצי שנים, האירגון כיום משמש לי בית ראשון, מקום מפלט מן המציאות, מקום בו אפשר לשכוח מכל הצרות, להפגש עם חברים ולעשות את הדבר שכולנו הכי אוהבים – להתאבק.

מריאנו: שנה וכמה חודשים, הארגון בשבילי הוא כרגע כל מה שניתן להשיג בהאבקות בארץ.

אבירן: כמעט 5 שנים, המון, כמו מיני בית, הכרתי הרבה חברים ממש טובים, המון רגעים מצחיקים.

ליאור: 3 שנים, הארגון הוא כמו בית שני בשבילי ולפעמים גם ראשון, כל החברה הפכו למשפחה.

יבגני: 8 שנים, זה המקום שמאפשר לי לחיות את החלום.

דורון: 8 שנים, הארגון בשבילי היה הגשמת חלום להתאבק ועכשיו אני מגשים חלומות לאחרים בעיקר לנערי האקדמיה בכך שהם מתאמנים ומופיעים ואני עוזר להם.

אריאל: כמעט 3 שנים, בשבילי הארגון מצד אחד זה כמו חוג שיש לכל בן אדם, מצד שני זה מקום להתפרק בו, להוציא עצבים, להשתחרר, מצד שלישי זה בעצם במה.

שי: שנתיים וחצי, הארגון בשבילי הוא בית שני.

אופיר: כמעט 3 שנים, הארגון זה המקום שבו אני יכול להגשים את החלום שלי ולעשות את הדבר שאני הכי אוהב בעולם.

מה החלום שלכם, האם להמשיך בביזנס?

לידור: אני לא אדם של חלומות, אבל אשקר אם אגיד שאינני מעוניין להתקדם בעסק ולהתפתח גם לחו"ל. למעשה זוהי שאיפתו של כל אדם שנכנס לאירגון.

מריאנו: החלום שלי הוא להתקדם כמה שאפשר, להתחשב בגיל שלי, בעולם הרסלינג בין אם זה בארץ או בחו"ל.

אבירן: לכל אחד יש את החלום של להמשיך בביזנס, אבל צריכים להיות ריאלים, חלום ארה"ב לדעתי הוא לא ריאלי… זו השקעה כספית  של לעבור מדינה והעסק נורא צפוף שם.

ליאור: החלום שלי הוא להגיע ולהתאבק בליגות מרכזיות בעולם.

אריאל: החלום שלי זה יותר שהארגון יצליח מאשר להמשיך לחו"ל. אני לא רואה את עצמי ממשך לארגון יותר מקצועי בחו"ל ומתפתח עקב הגודל שלי שלא ממש מקובל בארה"ב למשל או באירופה. לעומת זאת, בארץ הוא כן מקובל בגלל ממוצע גובה נמוך יותר ואני מקבל יותר חשיפה. עם צעדים נכונים ומשקיעים שיבואו אני כן רואה את הארגון הזה הולך נכון בגלל שיש את הקהל יעד שרוצה ויש את האנשים שעושים הכל בשביל שהוא יעבוד, וזה האנשים שהיית רוצה לראות בזירה והאנשים שהיית רוצה לעבוד איתם.

שי: אלוף עולם בעתיד J

דורון: זה בעיני תחביב,תמיד אהבתי גם את הקטע של המשחק יותר והגעתי להיות שחקן בטלויזיה מהארגון.

אופיר: החלום זה החלום כמו של כולם בבוא היום להצליח בWWE

איך הגעתם לארגון:

מריאנו: הגעתי לארגון כשראיתי באינטרנט פרסומת של ביה"ס להאבקות של מכבי ת"א תחת הדרכתו של גרי רויף ושלחתי מייל לגרי ומשם הכל היסטוריה.

אבירן: דרך האינטרנט, נכנסתי לפורום וו.וו.אי בתפוז ושם דיברו על האירגון, ראיתי שיש מופע ובאתי לראות.

ליאור: חיפשתי לעצמי מסגרת להתאמן בה, לאו דווקא היאבקות מהסיבה שלא היה לי מושג שזה קיים בארץ, כשחיפשתי ומצאתי את האייפידאב, לא חשבתי פעמיים והשאר היסטוריה.

יבגני: אני הגעתי דרך האתר הישן באינטרנט.

אריאל: הגעתי לארגון בעצם אחרי שקודם כל הייתי אוהד. התחלתי להתעניין בארגון בערך ב-2005 כששמעתי עליו דרך האינטרנט. הייתי קורא תוצאות ודיווחים. ב-2006 התחלתי ללכת למופעים ב-2007 כבר התחלתי להתאמן כשניתנה לי האפשרות הזאת.

שי: שמעתי על הארגון דרך האינטרנט.

אופיר: חיפשתי באינטרנט היאבקות ישראלתי ומצאתי פרסום לסאמרספלאש 2007 אחרי שראיתי את האירוע ישר בדקתי איך אני יכול להצטרף.

לא מפריע לכם שזה קרבות מבוימים לעומת ספורט תחרותי אחר?

לידור: העובדה שהקרבות מבוימים כלל לא מפריעה או גורעת אלא להיפך! בניגוד לספורט תחרותי, היאבקות מקצועית מושתתת בעיקר על ההצגה ופחות על "תחרותיות". למעשה, אין תחרות כלל. זוהי הצגה קפדנית ומתוכננת, כוריאוגרפיה הייתי אומר. לפחות לדעתי, אין סיבה "לא לקנות" את ההצגה, פעמים רבות אני מציג בפני אנשים השוואה מעניינת. כשאנו צופים בסרט אקשן, של ג'קי צ'אן נניח, אנחנו יודעים שהמכות מבוימות, הנפילות גם כן, שלא לדבר בכלל על אפקטים מיוחדים של פיצוץ מבנה או אפילו פגיעה מכלי נשק חם. במה שונה היאבקות מקצועית מסרט אקשן? בניגוד לסרט אקשן טוב, ה"אפקטים" בהיאבקות מקצועית, אינם ממחושבים. המתאבקים לומדים במשך שנים את המקצוע וכיצד לבצע את המהלכים בצורה האמינה והטובה ביותר.

מריאנו: לא מפריע לי בכלל שזה קרבות מבוימים רק שהמילה היותר נכונה להגיד קרבות מתוסרטים כי זה לא מבויים כי כל באמפ וכל מכה כואבות וזה אחד מקצועות הספורט הכי קשים כי זה משלב גם כושר גם יכולות טכניות ואתלטיות גבוהות וגם כישורי משחק מול קהל חי.

אבירן: בכלל לא, להפך… זה שזה מבוים לא הופך את זה לקל יותר, יש הרבה אלמנטים של שיתוף פעולה ותיזמון עם היריב שלך, המון אקשן שבספורט אמיתי אין.

ליאור: להיפך, העובדה שאלו קרבות מבוימים הופכת את הענף ליותר מאתגר, בגלל העניין של שיתוף הפעולה בין היריבים.

אריאל: ממש לא, ההיפך הוא הנכון. תחרות זה טוב, ואני משחק כדורסל וכדורגל עם חברים, אבל פה זה מקנה לי דבר נוספים מאשר ספורט. זה גם האבקות נטו, זה גם אגרוף, זה גם שיתוף פעולה עם היריב, זה גם משחק(כמו בהצגות וסדרות טלויזיה), וזה גם עוזר לך לפתח כריזמה ודיבור מול קהל. כל זה ביחד פשוט גורם להנה שאנשים שהם לא חלק מהביזנס קשה להם להבין אותה.

אופיר: לידור אמר פעם שיש אנשים שאוהבים תוכניות בידור ויש שאוהבים ספורט אני אוהב את שניהם והיאבקות היא בעצם השילוב האולטימטיבי.
 

למה אתה מעדיף להתאמן בתחום כזה מאשר בספורט סטנדרטי ו איזה כישורים הרווחת מאימונים בתחום?

מריאנו: הכישורים שהרווחתי מאז הם שיפור כושר משחק שזה משהו שלא היה לי אף פעם והגדלת הבטחון העצמי שלי בהרבה.

אבירן: קודם כל מאהבה, אני אוהב היאבקות מגיל קטן ותמיד רציתי לעשות את זה והכישורים, עבודה מול קהל, מול מצלמה ובעיקר כושר ואתלטיות, גם הרבה קאורדינציה וגמישות.

ליאור: אני מעדיף את תחום ההיאבקות בגלל גורם מרכזי שאין באף ספורט אחר – השואו. כדי להיות מתאבק לא מספיק לדעת היאבקות פיזית אלא גם צריך לשחק ולעבוד מול קהל. כמובן שהכושר הגופני שלי והאתלטיות שלי השתפרו אבל השתפר בעיקר הביטחון העצמי שלי, להופיע מול קהל עושה את העבודה.

יבגני: כי רק בתחום הזה יש שילוב של האבקות ומשחק, שני הדברים שאני אוהב ושיפרתי את האתלטיות.

שי: זה הכי מעניין בעיני זה סוג של הצגה (שכוללת בתוכה כושר משחק, אתלטיקה, עמידות, כושר גופני) הרווחתי בזה שגיליתי שיש לי כישרון משחק לא קטן והכושר הגופני שלי גדל.

אופיר: הכל! האימונים שיפרו בי כמעט הכל, לפני שהתחלתי לא הייתי בכושר בכלל והיום אני ממש "ספורטאי".

אתה חושב שאנשים בגילך יתעניינו בזה או האם יש לזה קהל יעד?

לידור: אני בטוח שבני נוער יתעניינו במוצר "היאבקות". שילוב של אקשן, דרמה, סיפור והצגה יכולים למשוך כל אדם.

מריאנו: אין סיבה שאנשים בגיל שלי לא יתעניינו בזה מכיוון שאפשר להתעניין בזה בכל גיל , כיום בארץ הרבה שכבות של אנשים שמתעניינים בזה אם זה צעירים בגילאי העשרה ואם זה חיילים ועם זה אנשים אחרי צבא,  קהל יעד הוא מגוון.

אבירן: אין קהל יעד רשמי, יכולים להגיע למופעים אנשים בגילי, ילדים בני 8 או נשים נשואות עם ילדים כך שאין גיל ספציפי.

ליאור: להיאבקות יש קהל יעד רחב, מילדים על לקשישים  (אפילו סבתא שלי מכורה!)

שי: אני חושב שיש הרבה אנשים שמתעניינים בתחום ופשוט לא יודעים שהארגון קיים.

איך הסביבה שלך, חברים ומשפחה, מגיבים להשתתפות שלך בארגון?

לידור: לידור בושרי כבר מזמן נעלם והפך בקרב החברים ל"פנתר השחור", "בושרי" ו"השחור" בעקבות עידוד הקהל במהלך המופעים. המשפחה תמכה תמיד, לכל מופע המשפחה המורחבת כולה עושה מאמץ גדול ומגיעה לעודד. הבני דודים הקטנים מצליחים להפעיל את קסמם על הקהל כולו שמשתלהב אחריהם והאנדרלמוסיה באולם חוגגת.

מריאנו: המשפחה שלי בהתחלה לא תמכה בזה אבל אחרי קצת זמן הם הבינו שזה משהו שאני נורא אוהב אז הם עכשיו אפילו תומכים , החברים חלק בהתחלה הסתלבטו עליי אבל הם אפילו נסעו כל הדרך מהצפון למופע הראשון שלי ועוד חברים תמכו בי מההתחלה וחלקם אפילו התלהבו מזה.

אבירן: אמא שלי כמובן לא הכי מתה על הרעיון אבל היא מקבלת את זה כי היא מבינה עד כמה אני אוהב את זה, החברים מפרגנים לרוב, באים למופעים. הרוב מופתעים בהתחלה אבל אחרי שמסבירים להם הם מבינים…

ליאור: המשפחה תומכת מאוד בגלל הסיבה שכולם אוהדי היאבקות אדוקים, החברים קצת פחות בגלל הקטע שזה מבוים…

יבגני: לרוב הם חושבים שזה ילדותי אך גם מגניב באיזשהי דרך.

אריאל: למשל ההורים שלי וסבא וסבתא שלי לא מתים על זה, וזה רק על קצת הלשון. הם בחיים לא יבואו למופע ובחיים לא יגידו לי שהם רוצים שאני אמשיך אבל הם תומכים בצורה פסיבית. אם זה בעניין התלבושת או נסיעות וכאלה הם כן יתרמו לזה. בניגוד אליהם, דוד שלי, אח שלי והרבה חברים שלי נורא נכנסו לעניין. בהתחלה הם באו בגלל שאני מופיע ולאט לאט הם התחילו לאהוב את כל הקונספט ואת הדמויות, את ההאבקות וכל מה שמסביב. זה הרבה אנרגיות מטורפות וגם אם חשבת שזה דבר דפוק אתה יכול להבלע לזה כמו כלום.

שי: מפגרנים מאוד,מתלהבים ומשתדלים לבוא לכל הופעה

אופיר: הסביבה לא הכי מפרגנת ההורים בהתחלה היו נגד ועכשיו הם פשוט לא אומרים כלום וחברים חוץ מכמה שמתלהבים השאר פשוט צוחקים…ואני לא מאשים אותם

אירוע הקיץ סאמרספלאש 2010 יערך ב14 ביולי בתל אביב.