שכונה על הגובה (In The Heights) ביקורת בקטנה

ימי הקיץ החמים הם תירוץ נהדר לברוח אל בתי הקולנוע הקרירים שנפתחו שוב לאחר הפסקה ארוכה, ואם יש סרט שמעביר בצורה מדויקת את החום הישראלי זה ללא ספק "שכונה על הגובה" מבית היוצר של לין מנואל מירנדה שזכה בתהילת עולם בזכות המחזמר "המילטון" הנותן במה עצומה באחת ההפקות הכי גדולות שאיי פעם נעשו עבור ועל ידי הקהילה הלטינית-אמריקאית.

הסרט מבוסס על המחזמר "ניו יורק: על הגובה" שרץ מ2002 ועד 2010 וזכה בפרסי טוני, גראמי ואפילו פוליצר כשמירנדה שימש כאחד מכותבי המחזה והדמות הראשית במשך רוב הריצה על הבמה.

הנפשות הפועלות הן: הבמאי ג'ון מ. צ'ו ("Crazy Rich Asians") עם תסריט מאת קיארה אלגריה הודס שכתבה גם את המחזה המקורי לצד לין-מנואל מירנדה, שהפעם בכיסא המפיק הראשי, פלוס עם דמות קטנה שמופיעה לאורך הסרט וכתב את כל השירים בסרט. צוות השחקנים המגוון כולל את אנתוני ראמוס (המילטון), קורי הוקינס (Straight Outta Compton), לסלי גרייס, מליסה באררה, אולגה מרדיז, דפני רובין-וגה, גרגורי דיאז הרביעי, סטפני ביאטריס, דשה פולנקו (כתום זה השחור החדש) וג'ימי סמית'ס (היחידי עם הקריירה הארוכה ומפורסמת), עם תפקיד אורח לא שגרתי למארק אנתוני (הזמר הכי מפורסם בקאסט והיחידי שלא קיבל קטע שירה) ועוד עשרות זמרים ורקדנים עם לא מעט פרצופים מוכרים מ"המילטון".

מה הסיפור?

עלילת הסרט כולה מתרחשת בשכונת "וושינגטון הייטס" בניו יורק ומלווה את חייהם התוססים ומלאי התלאות של תושביה, ברובם מהגרים לטינים, קשיי יום, שמתפקדים כמשפחה אחת גדולה, מלאת אנרגיות וחלומות ענקיים.

רוב הסרט מתמקד במספר דמויות מרכזיות: אוסנאבי (אנתוני ראמוס) בעלים של מכולת שכונתית שחולם לעזוב את אמריקה ולחזור אל הרפובליקה הדומיניקנית כדי לפתוח מחדש את הבר של אביו, לעומת ונסה (מליסה באררה) הקראש של אוסנאבי שחולמת להיות מעצבת אופנה ולעזוב את השכונה ואת העבודה שלה במכון יופי. אליהם מצטרפים נינה (לסלי גרייס) גאוות השכונה על כך שהצליחה "להגשים את החלום" וללכת ללמוד בסטנפורד, אך מתקשה להסתדר שם חברתית ומפחדת לספר לאביה – קווין רוסאריו (ג'ימי סמית'ס) שהיא עוזבת את הלימודים ובני (קורי הוקינס) חברה לשעבר של נינה ועובד מסור במוקד התחבורה של אביה שעדיין מאוהב בה ומחברת בין כולם היא אבואלה קלאודיה (סבתא בספרדית, אולגה מרדיז) מהגרת מקובה והמטראכית של השכונה שאימצה לחיקה את כל הדמויות כילדיה ותומכת בחלומות שלהם.

בין לבין יש שם את הפסקת החשמל המפורסמת מ1977 שכיבתה את רוב ניו יורק, אך במיוחד את השכונות הדרומיות במהלך גל חום קיצוני בחודש יולי, הגרלת לוטו אחת שמשגעת את כל תושבי השכונה ומחזיקה את הפוטנציאל לשנות למישהו את החיים מקצה לקצה וביקורת חברתית נוקבת על היחס של אמריקאים כלפי מהגרים, אי-שוויון חברתי, שכר דירה שהופך לגבוה מדי ומכריח תושבים לסגור עסקים משפחתיים ולמכור אותם לתאגידים יקרנים וגזענות מובנת. בקטנה.

הטוב:

"שכונה על הגובה" הוא סרט גאווה לטינית בצורה הכי חיובית שקיימת. לאורך כל הסרט ניתן לראות, לשמוע, להרגיש, לטעום ולהריח את השורשים של כל אותם מהגרים שהגיעו לאמריקה עם חלום לחיים טובים יותר. המוזיקה סוחפת, הריקודים מדבקים, האופנה, הצבעים, התרבות, המאכלים, הבדיחות  ויותר מהכל תחושת המשפחה שכולם חולקים בסרט היא מעוררת השראה ומעלה חיוך על הפנים. הם מלאי תשוקה לטוב ולרע, הם תקועים אחד בתוך העסק של השני, הם חולמים ביחד, מתאכזבים ביחד, מתאגדים שצריך, מתרחקים לעיתים, אבל מה שמחזיר אותם פנימה זאת האש הלטינית ששולטת בנציגות המכובדת שהגיעה מעשרות מדינות עם מנטליות דומה וכל הדמויות כתובות בצורה כזאת שכמעט בלתי אפשרי לא להתחבר לכל אחד ואחת מהם ולסיפור האישי שלהן.

כמו כן, אני חייבת לציין במיוחד, את סצנת הבריכה הציבורית שהיתה פשוט שמיימית מבחינת צילום, עריכה, בימוי, כוריאוגרפיה וכל מה שקשור אליה. אם הייתי צריכה לבחור קטע אהוב בסרט, זה יהיה זה ללא שום ספק.

הרע:

אורך הסרט הוא שעתיים ו23 דקות. שמתוכן שעתיים זה רק שירים. הסרט עצמו הוא אמנם סינמטי בכל מובן אפשרי עם סטים מגוונים, אך הוא במאת האחוזים מתפקד במחזה בתחפושת של סרט כשכמעט כל הדיאלוגים מבוצעים בצורת שירה. כמובן שלא ציפיתי אחרת מסרט מוזיקלי, ואני יכולה להודות בכנות מוחלטת שאני מעריצה מושבעת של מחזות זמר וסרטים מוזיקלים, אבל, כאשר מתרגמים מחזה מוזיקלי לסרט עלילתי, נהוג להשמיט כמה מהשירים ולהפוך אותם לדיאלוג רגיל. כאן לעומת זאת כמעט ולא היה רגע בו הדמויות לא שרו כל מחשבה שעברה בראשם או כל שיחה שהם ניהלו בניהם. ואז מצאנו את עצמנו במצב שהוא לא לכאן ולא לשם. אם רציתם להציג סרט מוזיקלי, שכל חלק וחלק בו יבוצע בשיר אז לכו עם זה עד הסוף. תעשו את הסרט 100 אחוז מוזיקלי. אם לא, עדיף ואפילו מומלץ, לא לעייף את הקהל עם 90 אחוז שירה ו10 אחוז דיבורים. קצת איזון היה עושה פלאים. 

המכוער:

הביקורת השלילית שהסרט ויוצריו ספגו מהקהל עקב קולוריזם. 

בזמן שהסרט מייצג בצורה יוצאת מן הכלל מגוון רחב של דמויות לטיניות ממדינות שונות (קובה, מקסיקו, אל סלוודור, הרפובליקה הדומיניקנית, פורטו ריקו, קולומביה, ברזיל ועוד ועוד) הועברה ביקורת חריפה כלפי יוצרי הסרט על חוסר ייצוג של דמויות אפרו-לטיניות שגם מתקיימות בתוך הנרטיב האתני של "וושינגטון הייטס" וארה"ב בכלל. הטענה היא שאף אחת מהדמויות הראשיות בסרט היא לא ממוצא אפרו-לטיני ושלמרות שכן נראו כאלה על המסך, הם היו לרוב רק ברקע כרקדנים וניצבים וזה למעשה מחזק את התפיסה שרק בהירי עור או כאלה ש"עוברים כלבנים" זוכים בתפקידים ראשיים בזמן שדמויות כהות נדחקות לשוליים.

אני מודה ומתוודה מכיוון שאיני בעלת כהה עור אין לי באמת את הזכות לומר למבקרים שאסור להם להתלונן על חוסר בייצוג הוגן והרי ידוע שהוליווד אשמה בקולוריזם אמיתי כבר כמעט מאה שנה, עם זאת, אני חושבת שסוג כזה של ביקורת מסיט את הדיון מהחיוביות של סרט כזה. ומהעובדה שלא נראה סרט כמוהו שהשקיע כל כך הרבה בייצוג של דמויות וסיפורים שלא סופרו עד כה או נדחקו הצידה. אני באמת מאמינה שאין דרך לרצות את כולם וללהק כל סוג של רקע אתני קיים כדי שכולם ירגישו מיוצגים כראוי, אבל אולי זאת הפריוולגיה שלי שמדברת ולכן אתן לכם לשפוט בעצמכם מה דעתכם בנושא.

לסיכום:

אם אתם מחפשים סרט קיץ כייפי עם פסקול תוסס וקרנבל לטיני במייטבו, אז הסרט הזה לחלוטין בשבילכם. אם ריבוי שירים ודיאלוגים מוזיקלים מעצבנים לכם את האוזן, אז אולי עדיף שתוותרו הפעם.

ציון: 7.5