"הוליווד" – סקירה למיני-סדרה הכי נוצצת בטלוויזיה

יש שיגידו שאני קהל שבוי, כל מי שמכיר אותי יודע שהתקופה האהובה עלי בהיסטוריה, לפחות מבחינה אסתטית היא תור הזהב של הוליווד, אי שם באמצע בין שנות ה30 עד שנות ה60. הכל היה כל כך זוהר! השיער המעוצב, האיפור המתוקתק, נשים בשמלות מהממות וגברים בחליפות וכובעים, המכוניות הצבעוניות, המטבחים המעוצבים, והסרטים המוזיקלים בשיא הדרמה שלהם – הם כולם מושא אהבתי! ולכן, סדרה שמציגה כל הזוהר והנוצץ הזה תהיה ללא צל של ספק מוצלחת בעיני.

עם זאת חשוב לזכור מבחינה היסטורית מדובר באחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. נשים, אפרו-אמריקאים, הומוסקסואלים, אסייתים, יהודים ושאר קבוצות המיעוטים סבלו מחוסר זכויות אדם בסיסיות, גזענות מחרידה, שוביניזם, אייג'יזם, הדרה והפרדה במרחב הציבורי, הפכו לקורבנות קבועים של לעג, זלזול, דעות קדומות, הפחדה, הטרדות מיניות ואלימות קשה שחלקה היתה עדיין מוגנת על ידי החוק – ולהציג את כל זה בצורה אותנטית מבלי שיפנו אליך אצבע מאשימה וידברו על כמה כל התכנים של היום הם "פוליטיקלי קורקט" היא לא משימה פשוטה, אך אחת שראיין מרפי, הגאון שמאחורי הצלחות ענק כמו "גלי", "סיפור אימה אמריקאי", ו"הפוליטיקאי" יכול להתמודד איתה בקלות כשהוא מציג את האתגרים הרבים העומדים בפני קבוצה מגוונת של דמויות שרוצה להצליח בעיר החלומות, אך כמו תמיד הוא עושה זאת בדרך שלו, עם לא מעט אג'נדה ומספר את הסיפור לא בדיוק כפי שהיה אלא כפי שהוא רוצה שיהיה והתוצאה הסופית מרתקת.

הדיסוננס המוחלט בין הזוהר ההוליוודי שהוקרן כלפי חוץ לעומת היחס המחריד שהונהג כלפי כל כך הרבה אנשים מבפנים הוא הנושא העיקרי של המיני-סדרה "הוליווד" אשר מציגה באופן מסוגנן וחסר מעצורים שילוב של היסטוריה ופנטזיה על העיר הכי מפורסמת בעולם.

במשך שבעה פרקים שתוכלו להעביר בבינג' קליל, העלילה עוקבת אחרי קבוצה של אאוטסיידרים המנסים לעשות לעצמם שם בעולם הבידור וחושפת כבר מההתחלה את הריקבון והצביעות מאחורי "החלום האמריקאי" בתעשייה הנשלטת על ידי גברים לבנים, נוצרים וסטרייטים כאשר כל מה שלא נכנס לקופסה שלהם, נחות מהם או נאלץ לחיות בצללים.

צוות הדמויות מורכב משילוב מלוהק היטב של שחקנים ותיקים וכשרונות חדשים שמעבירים בצורה יוצאת מן הכלל את הפסיפס האנושי של הסדרה, שלרוב, ובטח באותה תקופה, לא מקבל את הייצוג המגיע לו. חלק מהדמויות בסדרה מבוססות על שמות אמיתיים מהביזנס של אותה תקופה ויגרמו לחובבי היסטוריה קולנועית להתעלף מכל אזכור נוצץ (רוק הדסון, האטי מקדניאל, ויויאן לי, אנה מיי וונג, הנרי וילסון, טלולה בנקהד, ג'ורג' קיוקור, נואל קאוורד, קול פורטר ועוד)  בנוסף לדמויות בדיוניות עם סיפור רקע עמוק, מרתק ומותאם לצרכי העלילה שלנו.

כדי לחבר בין הדמויות השונות ולא רק דרך האולפנים, מגיע ארני ווסט (דילן מקדרמוט עם כמויות ענקיות של סוואג וג'ל בשיער) שאוסף שחקנים מתחילים נואשים לכסף ולקשרים ומחבר אותם עם מיטב העשירים והמקושרים של הוליווד באמצעות תחנת דלק המשמשת כפרונט לבית בושת גברי אקסקלוסיבי.

בתחנת הדלק עוברים לקוחות חשובים כמו רוי פיצג'רלד (ג'ייק פיקינג) לפני שהוא הפך להיות "רוק הדסון" האגדי, ואייוויס אמברג (פטי לופון) אשתו המוזנחת של ראש האולפנים אייס אמברג (רוב ריינר) אשר ספגה אינספור דחיות על רקע "המראה היהודי" שלה, ולומדת לעמוד על שלה תוך כדי שהיא מזיזה את כל העלילה עם טונות של סטייל ורומן צד עם ג'ק קוסטלו (דיוויד קורנסווט) צעיר שאפתני שחולם להיות כוכב ועובד בתחנה כדי לשלם חשבונות ולתמוך באשתו ההריונית.

מרפי מבקר ללא רחמים את תהליך ההתקדמות בהוליווד, שדרש באופן בלתי מתפשר מנשים וגברים להעניק טובות מיניות לאנשים שונים מהתעשייה כדי להכניס רגל בדלת שלא נדבר על לקבל תפקיד של ממש בסרטים עוד הרבה לפני שהשם הארווי ויינשטיין היה קיים. הוא כלל את מסיבות המין הנצלניות שהתנהלו באופן קבוע כדי לספק את אנשי הביזנס שנאלצו להידחק עמוק אל תוך הארון, שיתף את הגישה של "יהודים זה בסדר" כל עוד הם מאחורי הקלעים, מזרימים כספים, ולא עומדים מול המצלמה,חשף את הטריקים של הצלמים שהיו מורחים וזלין על עדשות המצלמה כדי להסוות את הגיל של שחקניות קצת יותר מבוגרות, הראה את שיתוף הפעולה של האולפנים עם המאפייה כדי להשתיק סיפורים בצהובונים, וכל זה רק על קצה המזלג.

אחת הדמויות היותר מטרידות בסדרה שייכת לג'ים פרסונס, השחקן המוכשר שרוב הצופים בבית מכירים בעיקר בזכות תפקידו כשלדון קופר מ"תאוריית המפץ הגדול". פרסונס לקח אינספור תפקידים דרמטיים בשנים האחרונות כדי להראות לעולם שהוא שחקן רציני, אך רק שתראו אותו נכנס לנעליו מצוחצחות של הנרי וילסון, סוכן הכוכבים הידוע לשמצה, תשנו את הצורה בה אתם מסתכלים עליו לעד. וילסון נחשב באותה תקופה אחד האנשים הכי חזקים בהוליווד. הוא יצר כוכבים. הוא הציב עמדות מידה שהגדירו את הלוק של הכוכב הראשי במשך עשורים והוא גם הנהיג את מעמדות הכוח שניצלו את כל השואפים לכוכבות למימוש שלל סטיות ותקיפות מיניות שהיו מופנות, תאמינו או לא, בעיקר כלפי הגברים בתעשייה.

כיוון שזאת סדרה של ראיין מרפי, תוכלו לצפות לנקודת מבט קווירית על כל התעשייה, כאשר כמעט כל דמות שלישית היא הומוסקסואלית או קווירית (אבל בארון, כי אחרי הכל באותה תקופה זה לא היה חוקי) ובזמן שרוב יוצרי הסדרות מנסים להשחיל עירום נשי בכל הזדמנות, רוב הדמויות הנשיות מכוסות ומוסתרות בצורה אסטרטגית גם בסצנות אמבטיה או סקס, בזמן שהגברים מסתובבים חצי ערומים בחלק גדול מהפרקים וישנם מספר סצנות הכוללות עירום גברי מלא במסגרת מסיבות הסקס הידועות לשמצה של ג'ורג' קיוקור. שערורייתי!

דרן כריס פייבוריט של ראיין מרפי עוד מימי "גלי", מגלם את דמותו של ריימונד איינסלי, במאי מתחיל ממוצא מעורב (חצי פיליפיני) שחווה את "תסביך המתחזה" שהוא זוכה לפריווילגיות של גבר לבן מבלי להיות מודר על היותו חצי אסייתי לעומת מישל קרוזיאק המגלמת בצורה מבריקה גרסה בדיונית של אנה מיי וונג, השחקנית הראשונה ממוצא סיני שהופיעה בסרטים בהוליווד, הנלחמת על הקריירה הדועכת שלה וסובלת מההצגה המבזה של דמויות אסייאתיות בקולנוע.

בנוסף, הסדרה מדגישה את הדרכים החסומות של בדרנים אפרו אמריקאים, גם כשהם מאחורי המצלמה, כמו ארצ'י קולמן בגילומו של ג'רמי פופ, תסריטאי מתחיל שמנסה לשבור את אותה תקרת זכוכית בהיותו גם שחור וגם הומוסקסואל. אך בעיני דווקא דמותה של קמיל וושינגטון (בגילומה הרגיש של לורה הראיי) היא זאת שבאמת מזעזעת את המערכת כשחקנית אפרו אמריקאית שמנסה לקבל תפקידים שהם מעבר למשרתת או שפחה וחוטפת סירוב מיידי כי הם "תפקידים ללבנות בלבד". 

גם כששוקלים ללהק אותה לתפקיד ראשי ההפקה כולה נאלצת להתמודד עם צונאמי של גזענות לא מרוסנת המזוהה עם אותה התקופה, סכנה לחיי כל המעורבים מהאלימות של הקו קלוקס קלאן ופשיטת רגל פוטנציאלית כאשר בתי קולנוע ממדינות הדרום קוראות להחרים את הסרט וכל הפקה אחרת שתצא מאותם אולפנים.

אותה מחאה ענקית יוצרת את אחד מרגעי השיא בסדרה כאשר מגיעה לאולפנים אלינור רוזוולט (הארייט סאנסום האריס בהופעת אורח יוצאת מן הכלל) אשר מעבירה בצורה חדה ומעוררת השראה את החשיבות של ליהוק אישה שחורה בתפקיד ראשי בסרט אולפנים, לא רק בגלל שהיא המועמדת הטובה ביותר לתפקיד אלא כי להוליווד יש את הכוח לשנות את המציאות ולהשפיע על ההמונים בצורה שחיים שלמים בפוליטיקה לא מאפשרים.

הנאום המטלטל שלה תואם לרקע של אמריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, אך כפי שהיא מציינת כבר אז, נראה שהנאום מתאים גם לימנו אנו, וכי האומה הגדולה שהיא אמריקה, נוטה לחזור אחורה במקום להתקדם קדימה והכוח לשינוי התפיסה נמצא דווקא בידיים של יוצרי הסרטים והאומץ שלהם להציג סוג אחר של סיפורים.

כאן בדיוק נמצאת האג'נדה של יוצרים כמו מרפי וקוונטין טרנטינו, המשכתבים את ההיסטוריה עם גרסאות של "מה היה קורה אם", בהם מספרים בצורה כמעט מדוייקת את אירועי העבר, תוך כדי נתינת דגש לזוועות שהתרחשו, אך הנרטיב הוא שונה, נקודת המבט היא של הצדדים שלא שומעים מהם בדרך כלל, והסוף לעיתים קרובות הוא פנטזיה הוליוודית אוטופית ולא באמת מה שקרה במציאות.

אם נשים לרגע בצד את האג'נדות (והן מרובות), ראיין מרפי עדיין מספק לקהל הצופים מוצר איכותי ומרתק המציג חברויות אמת, אכפתיות, אחווה, כבוד הדדי, הומור, אהבה, אידיאולוגיה, טונות של נוסטלגיה והמון אנשים זוהרים בתלבושות מדהימות, אז כל מה שנשאר הוא להמליץ בחום לצפות ולקוות שתהנו מהוליווד לא פחות מכמה שאני נהנתי ממנה.

לצפייה (כולל תרגום בעברית): https://www.netflix.com/il/title/81088617

רוצים לדעת מה קרה באמת ומה לא? המשיכו לגלול למטה…

כדי לחסוך לכם חיפוש בגוגל אספתי עבורכם כמה אנקדוטות לגבי מה אמיתי ומה בדיוני בסדרה. משלב זה תוכלו להיחשף לספויילרים לסדרה אז המשיכו לגלול בזהירות:

• הסיפור של פג אנטוויסל, השחקנית הבריטית בת ה24 שקפצה מהשלט של "הוליוודלנד" (כפי שהוא נקרא באותה תקופה) לאחר שלא הצליחה בעסק השעשועים הוא אמיתי לגמרי. מכתב ההתאבדות אותו השאירה מאחוריה יחד עם תיאור שעותיה האחרונות הפכו לסרט קצר אך מעולם לא כלל ליהוק שנוי במחלוקת, תהילת עולם או אזכור מכל סוג בטקס האוסקר.
• הדמות של ארני מנהל תחנת הדלק "Golden Tip Gas" שהיוותה פרונט לשירותי ליווי אקסקלוסיביים  מבוססת על סקוטי באוורס – חייל מארינס שהפך לסרסור הוליוודי שפעל מתחנת דלק שהוקמה בשדרות הוליווד. ב2012 סקוטי כתב ספר ביוגרפיה שלאחר מכן הפך לסרט דוקומנטרי המתאר את רשימת הקליינטים המפוארת שלו שכללה בין השאר את השחקן רוק הדסון והמלחין קול פורטר.

• בזמן שלא מעט מהשמות בסדרה מבוססים על אנשים אמיתיים רוב הדמויות המרכזיות בסדרה הן פרי עטו של ראיין מרפי: ג'ק קוסטלו (דייוויד קורנסווט), ארצ'י קולמן (ג'רמי פופ), ריימונד איינסלי (דרן כריס), קמיל וושינגטון (לורה הראיי), קלייר ווד (סאמרה ווייבינג), אלן קינקייד (הולנד טיילור), אוויס אמברג (פטי לופון), דיק סמיואלס (ג'ו מנטלו), ג'ין קרנדל (מירה סורבינו) ואייס אמברג (רוב ריינר).
• רוק הדסון או בשמו האמיתי רוי פיצג'רלד (המגולם על ידי ג'ייק פיקינג) היה בסדרה שחקן דיי כושל, חסר ביטחון בחיים אך אמיץ מספיק כדי לרצוח את הקריירה הלא קיימת שלו כשהוא יצא מהארון על השטיח האדום בטקס האוסקר יד ביד עם דמותו הבדיונית של ארצ'י קולמן. זה כמובן רומנטי ומקסים אך לחלוטין בדיוני. המציאות של הדסון היתה הרבה יותר עגומה, הוא נאלץ לחיות חיים כפולים כדי לשמור על מעמדו כשובר לבבות הוליוודי. הסוכן שלו הנרי וילסון דאג לשמר את תדמיתו הציבורית כשהוא שלח אותו להופיע באירועים ושטיחים אדומים לצד נשים ואפילו דאג לחתן את הדסון עם המזכירה שלו פיליס גייטס למספר שנים. הנטייה המינית שלו הפכה לפומבית שהתגלה שהוא חולה באיידס ב 1985 (וזמן קצר לאחר מכן נפטר מהמחלה בגיל 59). הוא היה המפורסם הראשון בעולם שנפטר מאיידס.

• הדסון הופיע במעל ל 60 סרטים והיה מועמד לאוסקר על תפקידו הראשי בסרט "ענק" ב 1956 לצד שובר לבבות הוליוודי נוסף – ג'יימס דין. בסוף הקריירה שלו הוא הופיע בסדרת הטלוויזיה "שושלת".
• הנרי וילסון (בגילומו המטריד של ג'ים פרסונס) אכן היה כל מה שדמותו בסדרה הציגה ועוד הרבה יותר גרוע מכך. וילסון עצמו מעולם לא יצא רישמית מהארון אך ניצל את ההשפעה הרבה שלו בעיר כדי לנצל מינית אינספור צעירים חסונים שרצו להצליח בביזנס. הוא קיבל את הכינוי "סוכן ספת ליהוק" כיוון שהוא דרש אקטים מיניים מכל מי שעבר דרך המשרד שלו והיה אלים מילולית כלפי כל מי שעבד תחתיו. הוא גם הדליף מידע לצהובונים כדי לחבל בהצלחה של כוכבים מתחרים והשתמש בשירותים של המאפייה המקומית לסגור חשבונות ולסחוט יריבים. 
• שלא כמו הגרסה הטלוויזיונית שלו, וילסון מעולם לא הביע חרטה על המעשים שלו ונשאר עם הגישה שהביזנס קשה אז הוא רק התאים את עצמו אליו, ב1974 זהותו המינית נחשפה לציבור והוא הפך למנודה. 4 שנים מאוחר יותר הוא נפטר ממחלת כבד עקב אלכוהוליזם, התמכרות לסמים והפרעות אכילה.

• בסדרה אוויס אמברג (פטי לופון) זכתה להיות האישה הראשונה שעמדה בראש אולפנים הוליוודים גדולים בשל מצבו הבריאותי של בעלה, והיא עשתה זאת בצורה נפלאה, הוגנת ואמיצה, עוד בסוף שנות הארבעים, אך כל זאת היה חלק מהפנטזיה האוטופית של ראיין מרפי שכן במציאות שלנו האישה הראשונה שעמדה בראש אולפנים גדולים היתה שרי לנסינג שקיבלה את התפקיד הנשיאה של "פוקס המאה ועשרים" ב 1980.

• האטי מקדנייאל (שגולמה על ידי קווין לטיפה הנהדרת) היתה אכן השחקנית האפרו-אמריקאית הראשונה שהייתה מועמדת וזכתה באוסקר, על תפקיד משנה ב"חלף עם הרוח" ב 1939, אך הזכייה לא שינתה באופן דרמתי את הקריירה שלה. מאז האטי היו מועמדות עוד כ23 נשים אפרו-אמריקאיות בקטגוריה של שחקנית המשנה ו7 מתוכן זכו בפרס (רג'ינה קינג היתה האחרונה ב 2018).

• בסדרה קמיל וושינגטון הבדיונית זוכה בפרס האוסקר לשחקנית ראשית כבר בסוף שנות הארבעים, אך במציאות השחקנית האפרו-אמריקאית הראשונה והיחידה שזכתה בפרס היתה האלי בארי ב 2001 על "מונסטר בול". בקטגוריה של שחקנית ראשית היו מועמדות עד היום סך הכל 12 נשים אפרו-אמריקאיות: מדורותי דיינדריג' ב 1954 עד סינתיה אריבו ב2019.
• הסיפור הטרגי של אנה מיי וונג השחקנית הסינית-אמריקאית הראשונה של הוליווד שהפסידה את התפקיד הראשי בסרט לשחקנית לבנה אכן התרחש במציאות. ההפקה ההוליוודית של "The Good Earth" הביאה למסך סרט המורכב כולו מדמויות סיניות המגולמות על ידי שחקנים אמריקאים לבנים. אנה מיי נבחנה לתפקיד הראשי ולמרות מבחן בד מוצלח הציעו לה תפקיד קטן של פילגש בזמן שהציעו את התפקיד הראשי ללואיז ריינר, שחקנית לבנה שזכת עליו באוסקר. אנה מיי מעולם לא קיבלה את ההזדמנות הגדולה שלה בהוליווד ונפטרה בגיל 56.

• עד היום זכו רק ארבעה שחקנים ממוצא אסייתי באוסקר: יול ברנר בתפקיד הראשי על "המלך ואני" ב 1956, היינג ס. נגור בתפקיד משנה על "The Killing Fields" ב 1984, מיושי אומאקי בתפקיד משנה על "סיונרה" ב 1957 ונטלי פורטמן בתפקיד ראשי על "ברבור שחור" ב 2010. עצם זה שנטלי פורטמן נחשבת שחקנית "אסיאתית" זה דיון אחר בשל עצמו, אך מעבר אליה, גם חיים טופול היה מועמד בקטגוריית המשחק הראשית תחת הכותרת של "גבר אסיאתי" ב"כנר על הגג" ב 1971. מבלי לכלול את המועמדים הישראלים, רק 9 שחקנים ושחקניות ממוצא אסייאתי היו מועמדים לאוסקר בקטגוריות המשחק ורק 3 מהם זכו. אכן רחוק מאוד מהפנטזיה של ראיין מרפי.
• ויויאן לי, כוכבת "חלף עם הרוח" (שגולמה על ידי קייטי מק'גינס) הוצגה כדמות לא יציבה ומלאת מצבי רוח משתנים כי היא "דיווה" ש"השתן עלה לראש" לאחר שהיא זכתה בתהילה, אך בפועל ויויאן לי סבלה מהפרעה נפשית דו-קוטבית ומעולם לא טופלה כמו שצריך. עם זאת, בדיוק כמו בסדרה היא אכן עבדה על להתקבל ל"חשמלית ושמה תשוקה" ובסופו של דבר זכתה באוסקר על התפקיד.

• במהלך שיחה בין מנהלי האולפנים, דיק סמיואלס (שגולם ע"י ג'ו מנטלו) מציין בציניות מהולה בגועל שדיסני בדיוק הוציאו סרט על עבדים שחורים שכל כך אוהבים את העבודה שלהם שהם לא רוצים לעזוב והוא התייחס לסרט אמיתי לחלוטין שיצא מאולפני וולט דיסני ב 1946שנקרא "שירת הדרום", סרט ששילב בין לייב-אקשן ואנימציה והציג בצורה מגוחכת סיטואציה שהייתה כבר אז למרות הגזענות הפומבית לא פוליטיקלי קורקט. הסרט הוחרם על ידי אינספור ארגוני זכויות אדם ועמותות לקידום מעמד השחורים באמריקה. אוויס אמברג הבדיונית קראה לסרט "חתיכת חרא גזעני" והוא אחד מהסרטים היחידים של דיסני כיום שלא שוחרר בארה"ב לצפייה ביתית ואינו מופיע בשירותי הסטרימינג של דיסני פלוס.