“האלמנה השחורה” – שירת ברבור מופלאה

את נטאשה רומנוף, הידועה גם בתור האלמנה השחורה (סקרלט ג’והנסן) פגשנו לראשונה בסרט “איירון מן 2” שם היא נשלחה על ידי ניק פיורי (סמואל ל. ג’קסון) כעובדת סמויה של ש.י.ל.ד כדי להשגיח על מעלליו של טוני סטארק (רוברט דאוני ג’וניור). מאז עברו 11 שנים ו22 סרטים נוספים ביקום הקולנועי של מארוול, שמתוכם האלמנה השחורה הופיעה ב6 סרטים (“הנוקמים”, “קפטן אמריקה: חייל החורף” “הנוקמים: עידן אולטרון”, “קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים”, “הנוקמים: מלחמת האינסוף” ו”הנוקמים: סוף המשחק”). בכל הזמן הזה מעריצי מארוול דפקו על הדלתות הוירטואליות של אולפני מארוול ודרשו סרט סולו לאלמנה השחורה. הרי איך זה יתכן שהיא היחידה מכל הנוקמים (ועוד מהשישיה המקורית) שלא קיבלה סרט סולו משלה? אפילו קפטן מארוול קיבלה סרט סולו לפניה ומבחינת מעריצי הסרטים היא דמות יחסית איזוטרית בהשוואה, שלא נדבר על הסטאר-פאוואר של סקרלט ג’והנסן שהוכיחה ממזמן שהיא יכולה להחזיק על כתפייה סרטי אקשן ולהביא את הקהל לקופות.

ובכן, לפי התוכנית המקורית היו דיבורים על סרט לאלמנה השחורה כבר ב2004, עוד לפני שהיקום הקולנועי של מארוול בכלל התחיל, אבל הזמן עשה את שלו, התוכניות לא יצאו לפועל, ורק ב2014 התחילו הראשים הגדולים במארוול לתכנן את הסרט של מרגלת-העל, שיתרחש בין אירועי הסרט ,”קפטן אמריקה מלחמת האזרחים”, לבין “הנוקמים מלחמת האינסוף” אבל הזמן עבר וההפקה התעכבה ורק ב2019 התחילו סוף סוף את הצילומים. הסרט היה אמור לצאת לקולנוע במאי 2020 אבל בשל הקורונה נדחה ונדחה עד שלבסוף הוא שוחרר לאוויר העולם (בקולנוע ובסטרימינג של דיסני פלוס) ביולי 2021.

יש שיגידו שהתזמון היה לא מוצלח. אם הסרט היה יוצא לפי הטיימליין ב2017 סביר להניח שהוא היה מתקבל הרבה יותר בברכה. עלילת הסרט נשארה כפי שתוכננה, ואכן מגוללת את מעלליה של האלמנה השחורה בפרק הזמן שהוא לאחר פירוק הנוקמים ב”קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים” ב2016 עד לאיחוד המרגש ב”הנוקמים: מלחמת האינסוף” ב2018, אך לצערנו יש פרט אחד קטן גדול שמרגיש ששיחרור הסרט 4 שנים מאוחר מדי, מרגיש קצת בטעם רע, וזה כמובן ספויילר ענקי למקרה ואכשהו חייתם מתחת לסלע בשנים האחרונות, אך בסרט האחרון “הנוקמים: סוף המשחק” דמותה של ג’והנסן, נהרגה בהקרבה הירואית על מנת להציל את היקום, ולכן, יש הטוענים שסרט מקור על דמות שכבר לא איתנו יותר, היא קצת מיותרת בשלב זה. למקרה שתהיתם, אני לא אחת מהאנשים האלה. 

האלמנה השחורה היתה אחת הדמויות האהובות עלי, והמוות שלה ב”סוף המשחק” הכעיס אותי מאוד (אם זה היה תלוי בי הוקאיי היה זה שעף מההר בוורמיר למען אבן הנשמה) ולכן הרגשתי שאני זקוקה לסגירת מעגל, ואחת כזאת שתיתן את כל הכבוד הראוי לדמות האדירה הזאת. אז נכון, שמבחינה כרונולוגית היה עדיף לוותר על סרט שני ל”שומרי הגלקסיה” (שהיה גם ככה מיותר לחלוטין) ולהכניס שם את הסרט של האלמנה, אבל גם עכשיו ב2021 עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

סרט המקור של האלמנה השחורה הוא סרט שחיכיתי לו זמן רב. אומנם קיבלנו הצצות פה ושם לעברה של נטאשה בסרטים האחרים של הנוקמים, אבל היו כל כך הרבה חורים חסרים בסיפור שלה שרק חיכיתי שיתמלאו שיגיע הזמן המתאים. אז כפי שביססנו עלילת “האלמנה השחורה” מתקיימת בטווח הסרטים הקודמים, שם נטאשה בורחת מהחוק לאחר שהיא עזרה לקפטן אמריקה והפרה את אמנת סקוביה, אבל  בו זמנית היא מתמודדת עם עניינים לא סגורים מהעבר שלה כשהיא עוד הייתה מרגלת סובייטית. הסרט הופך לסיפור מקור לדמות של נטאשה רומנוף, כאשר מספרים כיצד היא הפכה לאלמנה השחורה המפורסמת ולמה היא לא “רק” מרגלת-על, מה הסיפור של “החדר האדום” הידוע לשמצה, איך היא הצטרפה לש.י.ל.ד, מה קרה בבודפשט עם הוקאיי ולמה היא הפכה לבלונדינית ב”מלחמת האינסוף”… 😉 

הסקירה מכילה ספויילרים…

הסרט נפתח במעיין אידיאליה מוזרה בשכונה סטנדרטית באוהיו, 1995. נטאשה היא ילדה רגילה ( אם מתעלמים מהשיער הכחול שהיה לה), נוסעת על אופניים, משחקת בחצר עם אחותה הקטנה ילנה (ויולט מק’גרו), מתכוננת לארוחת ערב משפחתית עם ההורים שלה ובין רגע הכל משתנה, המבטאים האמריקאים נעלמים ומתחלפים לרוסיים, ארוחת הערב ננטשת, האבא – אלכסיי (דיוויד הארבור) מדבר בהתרגשות על הצלחה גדולה “בעבודה” ושהגיע הזמן לעזוב ולצאת להרפתקאה גדולה. האמא – מלינה (רייצ’ל וייז) נראית פחות שמחה לעזוב את החיים השקטים שהיא בנתה ונטאשה הצעירה (אבר אנדרסון, הבת של מילה ג’ובוביץ’) שיודעת הרבה יותר ממה שהיא מראה מבקשת להישאר באוהיו. נראה שכולם חוץ מילנה הקטנטנה מבינים את המציאות החדשה. במשך שלוש שנים הם חיו כתא רדום של הסובייטים באמריקה, העמידו פנים שהם משפחה רגילה, ועכשיו הגיע זמנם לחזור לאמא רוסיה.

הכאוטיות של הסצנות אחרי נועדו להעביר את תחושת הפאניקה של נטאשה, לא מהבריחה מש.י.ל.ד והמשטרה המקומית אלא מהחזרה שלה לחדר האדום והאימה שיקחו את “אחותה הקטנה” בת ה6 אל אותו מקום נורא. כן, מרדף מכוניות אחרי מטוס זעיר, יריות באוויר וביקור בקובה זה בוסט לאדרנלין, אבל העניין האמיתי מגיע במונטאג’ פתיחה מטלטל לצלילי קאבר מדהים ל”Smells like teen spirit” נטאשה, ילנה ועוד עשרות ילדות אחרות עוברות מעין סלקציה מצמררת בה הן נבחרות האם להישלח לאימונים בחדר האדום או מחוסלות על ידי החיילים במקום. הנערות שנבחרות עוברות אימוני לחימה, שימוש בנשקים שונים, שטיפת מוח, הליכים וניסויים רפואים והכל במטרה להפוך אותן לצבא של אלמנות שחורות, כאשר האיש שעומד מאחורי הפרויקט המזוויע, הגנרל דרייקוב (ריי וינסטון) מופיע בתצלומים לצד מנהיגים פוליטים מוכרים משנות ה80 וה-90.

עם התחלה מצמררת שכזאת נראה שהסרט ילך על קו עלילתי דרמתי ורציני שיאלץ את הקהל לחוות את הטראומות הקשות של נטאשה ממקור ראשון, ואכן יש לא מעט קטעים כואבים ורציניים בסרט, אבל רובו מתמקד  באקשן משובח עם לא מעט הומור וההרגשה המשפחתית שמארוול יודעים לתת לצופים שלה. ומשפחה היא ללא ספק הדגש העיקרי בסרט. המשפחה שאליה נולדת. המשפחה ממנה נלקחת. המשפחה החדשה שיצרו עבורך. המשפחה שגדלת ואומנת לצידה. והמשפחה שיצרת עבור עצמך. למרות הקשיחות החיצונית שלמדנו לזהות עם נטאשה, קל לראות שהשנים לצד “הנוקמים” ריככו אותה והאיחוד הלא צפוי עם “המשפחה” שלה העלו בה הרבה יותר רגשות ממה שהיא תיכננה להראות. 

האיחוד עם “אחותה הצעירה” ילנה בולבה (פלורנס פיו) היה הכי אורגני ואמין. אחרי הכל שתיהן קורבן של אותה מערכת, שתיהן נחטפו מחייהן ואולצו להפוך למתנקשות-על, כל אחת בטכניקה אחרת כמובן, אך התוצאה היתה דומה, ולכן הן גם לא סומכות אחת על השנייה, אבל כמהות להפגנת חיבה אמיתית. כצוות הן עובדות מעולה יחדיו, כפי שהיה ניתן לצפות מתוצר של אותו “המפעל”, הן עוקצות אחת את השנייה וגם מתקשות לשחרר את מטעני העבר בדיוק כמו שאחיות אמיתיות היו עושות .הכימיה בניהן היתה כל כך טובה שהייתי מוכנה לראות עוד סדרה שלמה שלהן כצמד של מרגלות-על שנלחמות צד לצד כדי להציל את בנות העולם מהחדר האדום.

כמו כן, ילנה היא חד משמעית הדמות האהובה עלי בסרט. הציניות שלה, הבדיחות שלה, הביטחון העצמי לצד הרגישות, הכל ביחד פשוט מתחבר. יוצרי הסרט ללא ספק סללו עבורה דרך כדי שהיא תהיה מחליפה ראויה לנטאשה, במידה ויהיה צורך שכזה.

הדמות של “האבא”, אלכסיי שוסטאקוב היה ללא ספק האתנחתה קומית של הסרט, אך אני לא בטוחה שזאת היתה מטרתו המקורית. אחרי הכל, הדמות של “השומר האדום” בקומיקס מלאה ביריאת כבוד, הוא חייל-העל הראשון (והיחידי) של הסובייטים, המקבילה הרוסית לקפטן אמריקה, שלא היה קשור בשום צורה לתוכנית של “חייל החורף” מבית היידרה. בסרט הוא דיבר כמה פעמים על כך שהוא נלחם בקפטן אמריקה, מה שאכן קרה בקומיקס אבל לא מסתדר עם הטיימליין של הסרטים ורק גרם לדמות שלו להיראות יותר מגוחכת על כך שהוא התעקש שזה קרה. רוב הזמן הוא היה ברברן, שחצן, חסר טאקט שהפגין חוסר רגישות ואכפתיות כלפי “הבנות שלו”, אך נראה שעם הזמן הוא חשף צד יותר רגיש, אך זה לא גרם לו לרדת מתפקיד ליצן החצר לאורך כל הסרט. לי אישית אין סנטימנטים מיוחדים כלפי הדמות של “השומר” לכן לא ממש מפריע לי שהפכו אותו לבדיחה ונהנתי מכל הרגעים הקומיים שלו, אך יתכן שמעריצי קומיקס אדוקים יותר פחות יאהבו את השינוי.

הדמות של “האמא”, מלינה ווסטוקוף, היתה עבורי החיסרון העיקרי אם לא היחידי בסרט. קשה לי לומר אם זה כי רייצ’ל וייז פשוט לא עוברת לי בתור אלמנה שחורה במי”ל / מדענית חסרת לב או שהדמות עצמה נכתבה בצורה פלסטיקית וגם קצת בלתי אמינה (וכמעט קראתי לPETA על הסצינה עם החזיר) אבל רוב ההופעות שלה על המסך היו תחת קטגוריית החוליה החלשה וזה מאוד מאכזב כי סך הכל היא שחקנית מוכשרת.

לכל סרט צריך להיות נבל עיקרי וגנרל דרייקוב הצליח לדגדג כל עצב פמיניסטי בגופי בכל פעם שהוא דיבר על האלמנות “שלו” ואיך שהן למעשה רק כלי טקטי עבורו, חיילות צעצוע שהוא יכול לחסל בכל רגע נתון ולהחליף באינספור בנות אחרות מסביב לעולם, עם זאת, ההחלטה להפוך אותו לנבל של הסרט היתה לחלוטין מתבקשת. דרייקוב הוא נבל קלאסי, הוא חזק על חלשים, אין לו שום ההערכה לנשים למרות שכל הארגון שלו מורכב מכאלו, ולכן הוא גם המטרה האידיאלית לגיבורה כמו נטאשה , הוא בריון עם חזון, ומבחינה כרונולוגית הוא מתחבר לקאנון של הסרטים, עם אותה משימה ידועה לשמצה בבודפשט, בה נטאשה היתה אמורה להרוג אותו ולהשמיד את החדר האדום כדי לערוק סופית לש.י.ל.ד, אך היא נכשלה, ללא ידיעתה, וגם בדרך פגעה בחפה מפשע, הבת של הגנרל. קריצה נוספת לקאנון של הסרטים היתה “שיטת החקירה” של נטאשה, שנראתה בסרט הראשון של “הנוקמים”, שם היא כביכול איפשרה למטרה שלה לתפוס אותה ולהכות אותה תוך כדי שהוא חושף בפניה את כל הסודות שלו. מהלך קלאסי של האלמנה, ששוחזר גם כאן.

קצת לפני הסוף, אני חייבת לציין לשבח את צוות הפעלולים שביצעו בצורה יוצאת מן הכלל את כל סצנות האקשן בסרט. ושלא כמו בסרטי אקשן אחרים, בהם רוב הקרבות מבוססים על הפגנה של כוח פיזי או שימוש באפקטים מפוצצים, כאן הקרבות נראו כמו ריקוד מסונכרן היטב. כאשר האלמנות השחורות מתאמנות או נלחמות אחת בשניה, הן זזות בצורה של מראה אחת של השניה, בסנכרון בלתי נתפס, כאילו הן שוכפלו וזהו מחזה מרהיב לצפייה. דוגמא נוספת היא הדמות של הטאסקמאסטר אשר יודעת לחקות בצורה מושלמת את סגנון הלחימה של יריביה כדי להשתמש בו נגדם. הכאוגרפיה כללה בתוכה גם קריצות לטכניקות הלחימה של הפנתר השחור, קפטן אמריקה, הוקאיי, ספיידרמן והאלמנה השחורה בעצמה.

לסיכום:

אחד הדברים שתמיד ייחלתי להם זהו סרט אקשן נשי שלא הופך בשלב כלשהו לקלישאה צפויה, ובשנים האחרונות הוליווד עשו מאמצים רבים לתת ליותר ויותר נשים להוביל סרטי אקשן אך למרות הכוונות הטובות, הרבה מהסרטים האלה הפכו לאכזבה מסוימת. גם כשמארוול נתנו לקפטן מארוול את סרט הסולו שלה, זה לא היה בדיוק מה שרציתי. כן, הסרט היה מוצלח במבט מלמעלה, אבל ברי לארסון היא לא שחקנית שקל להתחבר אליה, והיא לא יודעת לתת את האיזון הנדרש בין להיות האישה הכי קשוחה בחדר לבין דמות אנושית שלקהל באמת אכפת מהסיפור והרגשות שלה, וזהו משהו שגם סקרלט ג’והנסן וגם פלורנס פיו עושות בצורה מצויינת. והנה, סוף סוף, זכיתי לסרט אקשן נשי שהוא החבילה השלמה: מעצים, מעניין, מרגש, מצחיק ומעורר השראה.

למרות שהסרט נוגע בלא מעט נושאים רגישים, כולל בעיה מאוד אמיתית של חטיפה וסחר באלפי ילדות ונערות ברחבי העולם למטרות לא מוסריות בלשון המעטה, הוא יודע לאזן בין דרמות משפחתיות שרבים יכולים להזדהות איתן, לבין הומור עצמי, רפרנסים לסרטים (וסדרות) מהיקום של מארוול, סצנות אקשן מרהיבות, ואירועים היסטוריים אמיתיים לצד פנטזיה דיסטופית. 

עבורי הסרט הזה הוא הצלחה ענקית ולא יכולתי לבקש שירת ברבור טובה יותר עבור נטאשה יקירתי. כל הקצוות נסגרו, שאלות נענו, הרגש היה שם, וכמובן שנסללה דרך חדשה עבור אלמנה שחורה חדשה אם ירצו בכך.

ציון סופי: 9

נ.ב – סצנת האפטר קרדיטס ריגשה אותי עד דמעות. זה כמובן הוחלף בתדהמה שהגיעה עם דמותה של ולנטינה אלגרה דה לה פונטיין (או מאדאם היידרה בקיצור), אשר הופיעה לראשונה בסדרה של “הפאלקון וחייל החורף” שם היא גייסה את ג’ון ווקר (US AGENT) לעבוד עבורה ומתגלה כהמעסיקה הנוכחית של ילנה בולובה ושולחת אותה לרדוף אחרי קלינט בארטון תחת הטענה שהוא זה שהרג את אחותה. זה מתחבר לשמועות שפלורנס פיו הולכת להופיע בסדרה של “הוקאיי”, ועכשיו אנחנו יכולים לנחש למה.

אהבתם? שתפו.

עוד בנושא