מילת הקסם היא שהאזאם! – ביקורת סרט

כמי שנולדה בשנות ה80 וגדלה בשנות ה90 אני זוכרת את הימים בהם עיבודי קומיקס וסיפורי גיבורי-על היו נטו כייף נטול מחשבה.

בין אם הם היו סרטי האקשן בקולנוע לבין הסדרות מצויירות בטלוויזיה, הרעיון היה פשוט: העולם האמיתי מלא בבעיות ותסבוכים של מבוגרים ועדיף לשמור את העולם הדמיוני כייפי ופנטסטי וילדותי ככל האפשר.

יש שיגידו שזאת הסיבה שאף פעם לא לקחו את גיבורי-העל ברצינות, התלבושות שלהם היו מוגזמות, העלילות רדודות, הגיבורים תמיד היו יפים ומוצלחים (מדי), הנבלים מכוערים ומגוחכים והכל היה כל כך מנותק מהמציאות שלא יכולתם לדמיין את זה קורה בחיים האמיתיים,  ועבורי זה היה כל הכייף. לא רציתי לדמיין את זה במציאות, אהבתי את האקספיזם, הכל היה צבעוני, גדול מהחיים, מרוחק, והיתה חלוקה ברורה של טוב ורע, שחור ולבן.

עם השנים, הקהל התחיל לדרוש מוצר שונה. בוגר יותר. אמיתי יותר. הם רצו לראות את הגיבורים פחות צבעוניים ויותר מציאותיים, הם רצו לראות אותם מתמודדים עם קשיים אמיתיים ושהנבלים, יהיו מורכבים, עד כדי כך, שיהיה אפילו אפשר להזדהות איתם במידה מסויימת, הגבולות הטשטשו והעלילה נעשתה יותר ויותר אפורה שזה גלש אל תוך השפה הויזואלית, שבאופן מילולי, הפכה את הצילומים לאפורים יותר.

סרטי הקומיקס הפכו לכל כך רציניים וכבדים בשנים האחרונות קצת שכחנו מזה נטו כייף ילדותי.

הג’וקר של הית’ לדג’ר הביא טרור לשם הטרור לאביר האפל, האקס-מן היו צריכים לחזור בזמן כדי למנוע שואה נוספת, ת’אנוס השמיד את חצי מאוכלוסיית הייקום לטובת חזון מעוות של שפע ושגשוג וכל מה שאנחנו יכולנו לעשות זה לשבת מול המסך עם פה פעור בתדהמה.

כמובן שאני מכלילה ומקצינה, הרי הייקום הסינמטי של מארוול ידוע ביכולת המופלאת שלו לספר סיפור רציני לחלוטין ועדיין לדחוף לא מעט רגעי הקלה קומית, משהו, שהסרטים של דיסי לא ממש הצליחו לעשות בצורה טובה עד לאחרונה (וונדרוומן הצליחה לשעשע עם התמימות הילדותית שלה ואקווה-מן הצחיק כי ג’ייסון ממואה הציף את האוקיינוסים עם הקסם האישי שלו).

אך עבורי הקסם הילדותי הזה חזר למסך הגדול עם ש(ה)אזאם! (ע”ע ראשי תיבות של שש הדמויות מיתולוגיות: שלמה, הרקולס, אטלס, זאוס, אכילס, מרקורי) שמבחינתי שילב את אחד מסרטי הילדות האהובים עלי “BIG” (כן, ההוא עם טום הנקס) עם ז’אנר גיבורי-העל.

כשהטריילר הראשון לשהאזאם יצא, כל המעריצים מיהרו להכריז שהסרט הוא התשובה של DC ל”דדפול”, אנטי-גיבור-על עם בגרות נפשית של ילד בן 12, פה גדול ורייטינג R לטובת סקס, אלימות ושאר הירקות. לשמחתי, כל קשר בין שהאזאם לדדפול מתחיל ונגמר בחליפה אדומה וגם הרייטינג בהתאמה.

אל שהאזאם! הגעתי עם אפס ציפיות ואולי כאן טמון סוד ההצלחה.

את הדמות מהקומיקס של DC (במקור של פאוסט קומיקס) הכרתי באופן שטחי לחלוטין, נער צעיר מקבל כוחות-על כשהוא אומר את מילת הקסם (שהאזאם!) והופך לגיבור “מבוגר” עם כל היכולות השוות באמת (חוכמתו של שלמה, כוחו של הרקולס, סיבולתו של אטלס, עוצמתו של זאוס, אומץ של אכילס ומהירותו של מרקורי), לא אתיימר לומר שהכרתי את הנפשות הפועלות לעומק ולמעט פרט טריוויה קטן שהשם המקורי של הדמות היתה קפטן מארוול (עד שנאלצו לשנות את השם של הדמות עקב יצירת דמות עם אותו השם אצל החברה המתחרה – מארוול קומיקס) ולכן הרשתי לעצמי לא לעקוב באדיקות אחרי כל טריילר ומידע שיצא לקראת הסרט מה שהוביל אותי לחווית צפייה כמעט סטרילית ונטולת דעות קדומות. כל פלוס או מינוס שהעיבוד לקומיקס יכל להציע לא השפיע עלי בשום צורה לטוב או לרע, נתתי לסרט לדבר בשם עצמו, והתוצאה היתה קסומה.

הסיפור הכללי כולל:

  • קוסם עתיק בשם שהאזאם (דיג’ימון הואנסאו) שמנסה למצוא אלוף בעל לב טהור שיחליף אותו במשימתו לשמור על שבעת החטאים הקטלנים, בצורתם המפלצתית, הרחק ממלכת בני האנוש.
  • בילי באטסון (אשר אנג’ל) נער בעייתי שננטש על ידי ההורים שלו ועובר בין בתי אומנה שמקבל את כוחות העל של הקוסם והופך לגיבור מבוגר (זאכרי לוי) כל פעם שהוא אומר את המילה שהאזאם!
  • משפחת האומנה החדשה של בילי שמורכבת מזוג ההורים – רוזה וויקטור וחמשת ילדי האומנה שלהם: מרי, יוג’ין, הוגו, דרלה ופרדי (שהופך לחבר הכי טוב של בילי ו”מומחה לגיבורי-על”).
  • דוקטור תאדיאוס סיוונה (מארק סטרונג) הנבל של הסרט, שאובססיבי לגבי הכוחות של שהאזאם.

אז עכשיו שאנחנו יודעים מי הם הנפשות הפועלות בואו ננתח ונסביר מה בדיוק עושה את הסרט הזה מוצלח:

אומרים שאם משהו עובד לא שוברים אותו ולכן הנוסחא העתיקת יומין של ילד שהופך למבוגר (וההפך) בעקבות משאלה תמיד תופסת ותמיד מוצלחת. יש משהו מאוד כייפי ומספק בלצפות בשחקנים הבוגרים (במקרה הזה, זאכרי לוי) מאמצים מניירות של ילדים ומקרינים החוצה תמימות, שמחה, פגיעות ורוח שטות שרובנו מאבדים עם השנים. לזכותו של זאכרי לוי יאמר שהוא באמת הצליח לשכנע אותי שבתוך הגוף הענקי (חליפת שרירים או עבודה מאומצת? – קשה לומר) והבוגר שלו קיימת נשמה שטותניקית של נער מתבגר שמנסה למצוא את עצמו בתוך המציאות החדשה שנוצרה סביבו ובזמן שהוא נהנה מכל רגע ולמד מטעויות, אנחנו נסחפנו בהתלהבות אמיתית אחריו.

תוסיפו פנימה סיפור קורע לב על חבורה של ילדים (שכל אחד מהם יותר מיוחד מהשני) שאין להם משפחה ביולוגית אבל יצרו משפחה חדשה משל עצמם (עם ההורים “החורגים” הכי מהממים שכל ילד נטוש איי פעם היה יכול לבקש) וכל אחד מהם מרקע אתני שונה לשם הפוליטיקלי קורקט, תזרקו כמה בריונים בשביל האפקט הדרמתי והמשחק על טראומות ילדות של כל חנון בקהל, תזריקו קצת קונפליקט פנימי כדי שלא ישעמם, תערבבו קטעי אקשן עם מוזיקה כייפית ומלמעלה תפזרו המון שכבות של הומור לכל המשפחה וקיבלתם את העוגת גבינה הכי טעימה שאיי פעם יצאה מבית DC (נקודות בונוס למי שהבין את ה-PUN).

אך גם בסרט המוצלח ביותר שתוכלו לחשוב עליו יש כמה חסרונות ובמקרה שלנו החיסרון הגדול הוא הנבל – דוקטור סיוונה. אני לא יודעת לומר אם זה בגלל שמאסתי לראות את מארק סטרונג עושה את אותו התפקיד שוב ושוב רק בסרטים שונים או בגלל שהוא (הד”ר) ושבט מפלצות החטאים שלו לא באמת מימשו את הפוטנציאל שלהם והיוו איום ממשי לבילי והכוחות האסטרונומים של שהאזאם! אבל משהו שם לא לגמרי התחבר לי והוא דווקא הזכיר לי את הצד הפחות מוצלח של סרטי הקומיקס מפעם – נבלי צעצוע מסורסים.

אתה לא מפחיד אותי

שורה תחתונה: ציון כללי – 8.

שהאזאם! הוא סרט גיבורי על שכמותו לא ראינו כבר הרבה  זמן. הוא יודע לצחוק על עצמו אבל גם לא להגזים (להבדיל מדדפול), לספר סיפור מקור בצורה שאולי לעיתים צפויה אך בהחלט לא משעממת ולהנות מהדרך כשמשאירים טעם לעוד. הוא בדיוק על הגבול של סרט לכל המשפחה, כאשר המבוגרים ירגישו כמו ילדים והילדים ירגישו כמו גיבורים ו(כמעט) כולם יצאו מרוצים.

(כמה מחשבות וספויילרים מתחת לתמונה)

אנקדוטות ומחשבות תועות (זהירות ספויילרים!)

  • השחקן ג’ון גלובר המגלם את אביו של ד”ר סיוואנה סביר להניח יראה לכם מוכר וזה לא סתם, כי הוא כבר גילם בעברו דמויות בעולם של DC ועוד אחת מאוד ספציפית כמו “האבא של הנבל” בסדרה “סמולוויל” כשהוא גילם את דמותו של ליונל לות’ור – האבא של לקס לות’ור. בנוסף הוא תרם את קולו ללא מעט סדרות מצויירות והופיע בסרט “באטמן ורובין” בתפקיד ד”ר וודרו.
  • השחקן המגלם את הקוסם העתיק שהאזאם הוא דיג’ימון הואנסאו שהופיע גם בסרט “קפטן מארוול” של מארוול כקוראת’ חייל צבא הקרי (שגם הופיע בסרטים של “שומרי הגלקסיה”) ובכך היה השחקן היחידי שהופיע ב2 סרטי קפטן מארוול.
  • לבילי לקח 3/4 סרט ללמוד להשתמש בכוחות שלו ובמיוחד בכוח התעופה אבל לשאר גיבורי “משפחת שהאזאם” לקח בדיוק דקה וחצי ללמוד איך להשתמש בכוחות שלהם. במצב רגיל זה סביר להניח היה מציק לי אך במקרה הזה אני מוכנה להחליק את הוויכוח לטובת “כוח האמונה” ו”הדימיון החופשי” של הגיבורים הצעירים שהיו פחות מרירים וספקנים מדמותו של בילי.
  • כמו בסרט “BIG” גם בסרט הזה יש סצנה קצרה בה מופיעה מקלדת מוזיקלית על הרצפה של חנות צעצועים.
  • בסוף הקרדיטים מופיע לשנייה וחצי דמות “נטולת ראש” בבגדים של סופרמן – תהיתי ביני לבין עצמי למה לא הביאו את הנרי קאביל או כל שחקן סופרמן אחר להופיע בסרט אם כבר חיברו את שהאזאם לייקום בו באטמן, סופרמן ואקווהמן קיימים, אך מסתבר שבמהלך הצילומים היה באמת תכנון להביא את הנרי קאביל והוא לא יכל להגיע בגלל הצילומים של “משימה בלתי אפשרית” (עד מתי השפם הזה יהרוס סרטים של DC?!)
  • לא תיארתי לעצמי שאצחק כל כך הרבה לאורך הסרט, הוא הרבה יותר קומי ממה שחשבתי שהוא יהיה, במיוחד להתחשב בהתחלה הקצת “אפלולית” שלו.
  • הדמויות סופר נגישות ומאוד קל להתחבר אליהן, במיוחד הדמות של פרדי  (ג’ק דילן גרייזר) “ה-Side Kick” של בילי. מבחינתי, פרדי הוא הגיבור האמיתי של הסרט ולחלוטין גנב את ההצגה. הוא מייצג את רובו של הקהל – הילדים הדחויים בבית ספר, אלה שחיפשו תשומת לב ולהתחבב על ידי אחרים, אלה שהציקו להם בגלל דברים שלא היתה להם שליטה עליהם ואובססיה קשה לגיבורי העל המפורסמים שיעזרו להם לנצח את האויב האמיתי של כל חנון – גיל ההתבגרות!
  • אזור הדלתות במערה בו ניסו הילדים לברוח חזרה לעולם האמיתי הציגו “הופעות אורח” של דמויות השייכות ל”Monster Society of Evil” שבראשם עומד לא אחר מאשר “מיסטר מיינד” התולעת המדברת שראינו בסצנת המיד-קרדיטס, רמז אפשרי לחלק מהנבלים איתם יצטרכו להתמודד בילי וחבריו בסרטים הבאים, בהנחה ויהיו כאלה.

אהבתם? שתפו.
RSS
EMAIL
Facebook
Twitter
YOUTUBE

עוד בנושא