מייק שינודה Post Traumatic Tour – יומן הופעה

7 בספטמבר 2018 – יום ההופעה של מייק שינודה.

שישי 10:00 בבוקר, וינה אוסטריה
חבורה של ישראלים מנומנמים מתארגנים ליציאה מהחדרים שלהם.
לאחר נסיעה קצרה במטרו וסיבוב ברחובות עקלקלים הגענו לאזור ההופעה ואם היה לנו ספק לגבי המיקום, אוטובוס הטור הענקי של מייק חנה בצד ואני התמלאתי התרגשות.

המשכנו מעבר לפינה ומצאנו תור קצר של אנשים, לא יותר מ30 מתבגרים עמדו וחיכו. ניגש אלינו בחור בחולצת פלנל, הלבוש הרשמי של ההופעה, והגיש לנו טוש שחור "כל מי שמגיע מקבל מספר וכותב אותו על היד, אני 51, כשתסיימו תעבירו את הטוש לבאים בתור" (משמעת אירופאית במיטבה).

כשפתיחת שערים היא רק ב18:30 היינו צריכים להעביר את השעות (הרבות) בהמתנה והדרך היחידה לעשות זאת הייתה להתחבר עם כל מי שסביבנו. "מאיפה אתם?", "באיזה שעה הגעתם?", "הייתם גם בהופעות אחרות?", "מה עשו אצלכם לזכרו של צ'סטר?" התוצאות גילו שתי בחורות מצ'כיה שהגיעו באוטובוס מפולין ב5 בבוקר ושקבוצה מרוסיה הייתה שם כבר ב7, בחור עם שיער כחול הגיע ב8 מהמבורג יחד עם אימא שלו שנוסעת איתו לכל הופעה (תותחית) ואנחנו ושאר הטפטופים הגענו בסביבות 10-11 כדי לאגף את ראש התור.

במפגן יפהפה שלא היה מבייש את האו"ם או לפחות את האיחוד האירופאי מצאנו מעריצים מהולנד, גרמניה, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, איטליה, רוסיה, הונגריה, אנגליה, סרביה, אוסטריה וכמובן המשלחת הישראלית שלנו.

ברגעי שעמום בין לבין שיחות החולין, הבחור הגרמני לימד אותנו להכין "בוריס", הגרב המפורסמת של מייק מהקליפ של "Ghosts" וישבנו במשך חצי שעה וציירנו פרצופים על גרביים לבנות שבשלב מאוחר יותר בהופעה מצאו את עצמן על הבמה (או על הפרצוף של מאבטח מעוצבן אחד).

בשעות אחר הצהריים הגיעו שאר חברינו למשלחת הישראלית ויחד איתם גלים של מאות מעריצים לבושים בפלנל אדום בהשראת הקליפ של מייק. מאז סיאטל בשנות ה90 לא נראו כל כך הרבה לובשי פלנל במקום אחד.

השעתיים האחרונות של ההמתנה היו הקשות ביותר, התור התפצל לשתי כניסות עמוסות במיוחד, מעריצים פחות מנומסים שלא ממש התעניינו בשיטת המספרים שלנו ניסו להידחף וברקע שמענו את מייק מבצע לא פחות מעשרה שירים (!!) כחלק מבדיקת הסאונד/ההופעה הפרטית שקיבלו זוכי ההגרלה של המפגש מעריצים.

בשש וחצי נפתחו השערים והמאבטחים לא היו מרוצים מההתנהגות המאוד לא מנומסת של הנואשים להיכנס, הרבה קללות בגרמנית נזרקו לאוויר אבל לא ויתרנו, שמרנו על מקומנו בתור והצלחנו להיכנס פנימה בין הראשונים.
בשנייה שהבדיקה הגופנית הסתיימה פרצתי בריצת ספרינט שלא נראתה כמותה מאז 2010 (כשלינקין הופיעו בישראל) והצלחתי לשתול את עצמי על הברזלים בשורה השנייה. ההמתנה הארוכה השתלמה, המיקום שלנו היה מעולה.

לורנזו, העוזר האישי של מייק, עבר לייד הבמה ואסף מהמעריצים מתנות עבורו, כולל התרומה של המשלחת הישראלית שכללה דגל חתום של לינקין פארק ישראל, צמיד המחווה לצ'סטר ותמונת קנבס מודפסת של בוריס וגברת אוטמיל.

בשעה 20:00 עלתה להקת החימום דון ברוקו האנגלים, שללא צל של ספק זכו בפרס "להקת החימום הכי טובה שאיי פעם ראיתי ומעולם לא שמעתי עליה לפני כן" והצליחו לבצע את עבודתם בצורה נאמנה וחיממו את הקהל היטב לקראת עלייתו של מייק עם סט מכובד של שירים קצביים בסגנון מעורבב של רוק, גרוב ואלקטרו עם סולן שתקוע בשנות ה80 מבחינת סגנון לבוש ומצויד באנרגיות מטורפות שהוקדשו להפעלת הקהל בכל רגע ורגע (שבו על הרצפה, יאללה פוגו, תתחלקו לקבוצות, תוציאו פלאפונים, תורידו חולצות ותסובבו באוויר, מוכנים לחומת המוות!).
לאחר ארבעים דקות מהנות ומפתיעות לטובה הלהקה הודתה לקהל על סיבוב הופעות נהדר וסיימו אותו בסלפי המסורתי (הדגל הישראלי מופיע בתמונה)

בשעה 21:00 בדיוק המאבטחים תפסו את מקומם ומייק עלה לבמה יחד עם מתיאס האריס (זמר ליווי, קלידן, גיטריסט). במצב רגיל להופעה היה מצטרף אליהם המתופף הישראלי דן מאיו, אך לרוע מזלנו, דווקא בהופעה היחידה בכל סיבוב ההופעות אליה מגיעה המשלחת הישראלית, דן לא יכל להופיע עקב התחייבות להופעה אחרת בארץ הקודש, אך נמסר לנו שהוא עודכן שהיינו והבאנו כבוד.
מייק פתח את ההופעה בלהסביר שדן לא יהיה הערב ולכן ההופעה תהיה קצת שונה מהרגיל, אחרי הכל הופעה ללא מתופף צפויה להישמע קצת אחרת אבל הוא ומתיאס ניצלו את ההזדמנות להריץ כמה בדיחות על חשבונו ולזרום לכיוון יותר אלקטרוני או פריסטייל, מה שסביר להניח היה הגורם העיקרי לשינוי בסטליסט והנכונות של מייק להופיע המון בקשות מהקהל לשירים שהוא לרוב לא מבצע.

עבורי החוויה של לראות מופיע לבד (כמעט) על הבמה הייתה קצת מוזרה, אומנם הוא תמיד היה חבר הלהקה האהוב עלי אבל לראות אותו לגמרי סולו ללא גיבוי שאר חברי הלהקה היה קצת סוריאליסטי עם זאת נסחפתי אחריו במערבולת של רגשות ואנרגיות בחוויה שאזכור לשארית חיי.

הסאונד של מייק מלוטש היטב וגם כשהוא מופיע פרי-סטייל הוא נשמע כמו הקלטה איכותית, מה שלא פעם גרם לי לרצות לעצום עיניים ולהתמסר למוזיקה, אך הצד הרציונלי שבי נדנד והזכיר לי שהפעם האחרונה שזכיתי לראות את מייק מולי על הבמה הייתה בתל אביב לפני 8 שנים ועלי לנצור כל רגע שהוא מולי והכרחתי את עצמי לפקוח עיניים ולספוג את החוויה במלואה.
אם ראיתם את לינקין פארק בהופעה או בראיון סביר להניח שראיתם את מייק מחייך מאוזן לאוזן, מתלוצץ ומתבדח, כי הוא פשוט כזה, נוכחות חיובית תמידית שהיוותה איזון וגם קונטרה למלנכוליות העוצמתית של צ'סטר וגם הפעם, מייק היה צוות הווי ובידור המקפצץ בכל רחבי הבמה, לא מזניח אף צד, עובר מקלידים, לתופים אלקטרונים, לגיטרה, למיקסר, עם מיקרופון ביד וחיוך תמידי שמחמם לך את הלב.

בין שיר לשיר מייק דיבר עם הקהל, סיפר בדיחות, שאל שאלות, שיתף בחוויות מכתיבת האלבום, ההופעות האחרות, המפגשים עם המעריצים ואיך לא, דיבר גם על צ'סטר…. לפעמים זה היה זיכרון על שיר שהם כתבו ביחד ולפעמים זה היה על הנוכחות הדומיננטית בחייו וכל פעם שהוא הזכיר אותו, הקהל השתתק והקשיב באוזניים פתוחות, לוגם בשקיקה כל פיסת מידע אישית שמייק יכול לספק לנו על האליל שעזב בטרם עת.
בזמן שרוב הקהל נראה נלהב במיוחד לשיר ולרקוד בשירים של לינקין פארק, עבורי זה היה קשה במיוחד, כאילו המילים נתקעו בגרון והקול של צ'סטר מהדהד בראשי. כשמייק ביקש מהקהל לשיר חזק מספיק כדי שצ'סטר ישמע אותנו הדמעות התגלגלו והוצפתי ברגשות, רגשות שחלקתי עם לא מעט סביבי שגם התקשו לשיר בקולי קולות.

במובן מסוים עבור רוב הקהל ההופעה של מייק הייתה סוג של תחליף להופעה של לינקין, אבל עבורי זאת הייתה הופעה רק של מייק, לא רציתי שהוא יופיע שירים אחרים וכל פעם שהוא שלף שיר מתקופת פורט מיינור אני הייתי מרוצה במיוחד. כשהוא שאל את הקהל איזה שירים היינו רוצים לשמוע, נעזרתי בכל הסובבים לבקש את "It's Goin Down" שיר שהוא בכלל פרויקט צדדי שלו ולא האמנתי שהוא אכן ביצע אותו בסופו של דבר.

בסיום הסט המפרגן, מייק ירד מהבמה ורץ, חמוש במאבטח, אל הקהל בשורות הראשונות, המונים נהרו לכיוונו, עטפו אותו בחיבוקים וליטופים ושרו בקולי קולות יחד איתו. חלק מהמשלחת הישראלית הייתה ממש מתחתיו ואפשר לראות את פרצופיהם הנרגשים בתמונות באינסטגראם. כשהשיר הסתיים הוא עבר במהרה ולחץ את הידיים של כמה שהיו בדרכו והצלחתי לחטוף טפיחה קלה על השכם לפני שהוא ברח אל מאחורי הקלעים.

כל מה שנותר הוא להודות למייק שנתן את נשמתו על הבמה ולשמוח שזכינו לצפות בגרסא פחות מלוטשת של המופע, כשהוא עדיין מתנסה ובודק מה מתאים לו ולקהל. ללא ספק חוויה של פעם בחיים.

אהבתם? שתפו.
RSS
EMAIL
Facebook
Twitter
YOUTUBE

עוד בנושא