ונום – ביקורת סרט

We Are Venom

האם אנחנו ונום? – ביקורת סרט עם ספויילרים בקטנה.

מעטים הם הסרטים שאני מגיעה אליהם ללא דיעה מוקדמת כלשהי. בתור חובבת טריילרים אני לרוב מפתחת גישה חיובית או שלילית לגבי הסרט עוד לפני צפייתו וכשמגיע זמן האמת התוצר הסופי סביר להניח רק יחזק את דעתי או במקרים נדירים יותר ישנה אותה.

במקרה של “ונום”, למרות הצפייה ב2 טריילרים והעובדה שמדובר בסרט המבוסס קומיקס, הגעתי לצפייה נטולת דעה. מאוד לא שגרתי, במיוחד אם מתחשבים בכך שכבר הספקתי לשמוע לחשושים ברחבי האינטרנט שהסרט לא עמד בציפיות המעריצים והיו כאלה שהרחיקו להגדיר אותו כ”רע ברמה של קאטוומן” (ע”ע האלי ברי), עם זאת, עדיין הצלחתי להגיע לסרט עם דף חלק, נטול שיפוטיות או ציפיות לכאן או לכאן וזה טמון בעיקר בעובדה שאני לא ממש מכירה את הדמות לעומק.

כן, כן, אמרתי את זה. אני מודה ומתוודה שההכרות שלי עם הסימביוט הגרוטסקי מסתכמת בהופעה לא מוצלחת במיוחד של טופר גרייס ב”ספיידרמן 3″ וברפרוף בחוברות בחנויות הקומיקס השונות. בשל המראה החיצוני המאיים של הדמות לא טרחתי מעולם לצלול אל תוך האוריג’ין של הדמות וכל פיסת מידע שאצרתי על ונום מגיעה משיחות עם חובבי קומיקס יודעי דבר.

אז עכשיו שביססנו את זה שאני לא ממש מכירה את הדמות לעומק ולא הגעתי עם ציפיות לסרט אוכל לספק לכם, אולי לראשונה, ביקורת שהיא במאה אחוז לא משוחדת ועומדת בזכות עצמה נטו על בסיס חוויית הצפייה.

הסיפור הוא דיי פשוט, אדי ברוק (טום הארדי) הוא עיתונאי חוקר שמחליט לעשות סיפור חשיפה, כנגד בקשת הבוס שלו, לחקור את תאגיד “לייף” בבעלותו של קרלטון דרייק (ריז אחמד), מדען עם שגעון גדלות ותסביך אלוהים אשר נחוש בדעתו לחסל את אוכלוסיית חסרי הבית בסן פרנסיסקו על ידי ניסויים בהם הוא מנסה לאחד גוף מארח אנושי עם דגימות סימביוטיות מהחלל. אם האיחוד יצליח ושני האורגניזמים יחיו יחדיו, הוא יוכל להעביר את אוכלוסיית בני האדם אל החלל שם הם יתחילו חיים חדשים לאחר שהם סיימו להרוס את כל המשאבים הטבעיים של כדור הארץ. סך הכל לא ביג דיל, ניסויים בבני אדם זה משהו שכבר ראינו בעבר, הבעיה היא, שאחת המדעניות בפרויקט – ד”ר דורה בקירט (ג’ני סלייט) חשבה שהם הולכים לרפא סרטן ולא לראות דגימות מבעבעות מהחלל רוצחות בני אדם חפים מפשע, מחליטה לערב את אדי ברוק ולבקש ממנו לחשוף את מה שקורה במעבדה ועל הדרך מסבכת את עצמה עם המדען המטורף וחושפת בטעות את אדי לאחת הדגימות אשר יוצרת איתו איחוד מושלם. הדגימה היא… ניחשתם נכון – ונום.

ונום הוא למעשה טפיל, הוא משתלט על הגוף של אדי, על המחשבות שלו ועל המעשים שלו. לא מעט מהסצנות בהן אדי מנסה להשתלט על ונום או לנסות להבין מה עובר עליו מזכירות לי בצורה מחשידה אך כמובן יותר רצחנית את ג’ים קארי ו”המסכה”. האיחוד עם ונום יוצר לא מעט רגעי הומור בהם מנסים לגרום לקהל להסתכל בצורה קלילה על העובדה שונום למעשה רוצח, פוצע ואוכל (!!) עשרות אם לא מאות אנשים חפים מפשע, כולל לא מעט שוטרים וחיילים. אדי ברוק הוא כמו בובה שלא שולטת בגוף שלה והוא משקף לקהל את חוסר האונים שלו בצורה הומוריסטית אך לעיתים קצת מעייפת ורפטיטיבית.

אחד הדברים העיקריים שהטרידו אותי היה חוסר העקביות בצורה בה התמזגות עם סימביוט משפיע על המארח האנושי. בהתחלה כמעט כל אדם שנגע בו סימביוט מת כמעט מיידית, לעומת זאת “ריוט” קפץ מאישה צעירה, לאישה זקנה ואז לילדה תוך כדי מסע מתוכנן ממלזיה לארה”ב כמעט ללא שום בעיה ובואו לא נשכח שההתמזגות של ונום עם אדי אולי גרמה לו להרגיש חולה בהתחלה אך למעשה העניקה לו כוחות-על כולל ריפוי פצעים ואברים, חוזק-על, מהירות-על ועוד. יש שיגידו שההתאמה בין הטפיל לגוף המארח משפיעה על היכולת של האדם לשרוד אך אני מתקשה לראות את ההגיון שם להתחשב במסע של ריוט עד הגעתו לגוף המארח הסופי שלו.

דבר נוסף שהפריע לי בסרט היה הליהוק של מישל וויליאמס (אנני) והחוסר כימיה המוחלט שלה עם טום הארדי. וויליאמס היא שחקנית טובה באופן כללי אבל בסרט הזה היא בחרה להציג דמות נבובה וריקנית של בובת פורצלין שאמורה לשכנע אותי שהיא עורכת דין לוחמנית אך בפועל היא חסרת עמוד שדרה וגם דיי נצלנית כלפי הגברים שבחייה. לא קיבלתי אותה כמושא אהבה וגם לא כסייד-קיקית.

בשורה התחתונה, הסרט לכשלעצמו הוא אינו סרט רע וגם ממש לא אכזבה למעריצי ונום (אם מתייחסים לתגובות הנלהבות של שותפי לצפייה) אבל לא הרגשתי שהוא מספיק מעניין כדי לבנות פה סוג של בסיס לסרטי ההמשך המתוכננים ואין לו המון מה להציע מעבר לסרט אקשן הומוריסטי שהיה צריך לצאת בקיץ לצד “מהיר ועצבני” ודומיו.

כמה מחשבות תוהות:

  • סצנת ה”קרב” (בהעדר הגדרה מתאימה יותר) בין ונום לריוט היתה גאונות אפקטים מיוחדים וכל פרט בה, החל מהצילום ועד האפטר אפקטס נעשה בצורה מצויינת. גם הבחירה “לפלוט” את המארחים האנושים במהלך הקרב החוצה היתה חכמה ומאוד אפקטיבית.
  • הפריעה לי הבחירה להציג את ונום כהאנטי-גיבור הידידותי של השכונה, בה הוא יכול לבחור את מי להרוג ואת מי לא ואכשהו שכולם בסדר עם זה. גם כשונום הציג את עצמו כה”לוזר של העולם שלו” לא ממש התיישב לי טוב, כי זה לא נשמע כמו משהו שונום מהקומיקס היה אומר על עצמו.
  • האם צוות האיפור כיער בכוונה את טום הארדי כדי לעשות את הדמות יותר נגישה או שמתישהו בצילומים הוא חטף אגרוף לפרצוף ואיבד פרופרציות?
  • התלהבות רגעית מהופעת האורח השגרתית של סטן לי, התפקיד הקטן של אמיליו ריברה ורון סיפס ג’נס – שכבר הופיע בייקום של מארוול ב”לוק קייג'” אבל מגלם דמות אחרת בסרט הזה.
  • פוסט קרדיטס חלק 1 – כל ההתלהבות וכל הבאזז רק כי פגשנו לרגע חפוז את וודי הארלסון עם פיאה ג’ינג’ית ממש נוראית ושמענו אותו אומר את מה שחיכינו לו מכל “There will be carnage”. אפילו אני שלא מכירה את ונום לעומק יודעת שקארנג’ הוא אחד הנבלים הגדולים ביותר בקומיקס והוא (בהנחה והסרט לא יכשל בקופות) יוביל ככל הנראה את סרט ההמשך.
  • פוסט קרדיטס חלק 2 – לא קשור בשום צורה לסרט וגם לא ממש שווה להשאר בשבילו, קיבלנו מבט של כמה דקות ארוכות אל תוך הסרט “ספיידרמן: אל תוך הספיידרוורס”, ככל הנראה הצגת יכולות וניסיון לשכנע את הקהל לראות את הסרט (אני אישית כבר שוכנעתי עוד מהטריילר הראשון), דיי חסר פואנטה ולא ברור למה הם בחרו לשים את זה דווקא בסוף הסרט.

אהבתם? שתפו.
RSS
EMAIL
Facebook
Twitter
YOUTUBE

עוד בנושא