בקסטריט בויז בישראל – ביקורת הופעה

פורסם בעיתון "מעריב".

 

איך אפשר להתחיל לתאר חוויה כזאת?

הרי הייתי בעשרות הופעות מסביב לעולם. פגשתי את חלק מהאמנים האהובים עלי ביותר. הייתי בשורה ראשונה בהופעות אינטימיות של מאה אנשים במועדון צפוף ועד לפסטיבל הכי גדול בעולם כשמאות אלפי מעריצים נדחקו מאחוריי באצטדיון שגדול יותר מהעיר בה גדלתי. היו אפילו כמה הופעות מיוחדות שזכיתי להיות חלק מצוות ההפקה.

אז מה עושה את ההופעה הזאת, של חמישה גברים בלהקת בנים, מלפני 20 שנה, כל כך מיוחדת?

קשה להסביר את התחושה. זה לא מרגיש כמו נוסטלגיה כייפית. זאת לא היתה סתם הופעה של להקה שפעם אהבתי וזה מגניב לראות אותם עכשיו כי הם באו לארץ. מבחינתי זה הרגיש כאילו הזמן עצר מלכת. לערב אחד שכחתי את עצמי. את הבעיות, את הצרות, את המחויבויות, את הדאגות וחזרתי להיות ניצן, בת ה14, שנמצאת בקהל מול הלהקה שהיא כל עולמי.

זכרתי כל מילה של כל שיר, כל גימיק שהם דחפו בין הבתים, כל בדיחה קטנה שהם סיפרו, כל צעד ריקוד והרשתי לעצמי להיסחף איתם במנהרת הזמן (ובדרך איבדתי את הקול ונתפסו לי השרירים).

הציניקנים בקהל יגידו שזה ילדותי ואולי אפילו מגוחך, שחבורה של גברים בני 35-40 מפזזים על הבמה בחליפות תואמות כאילו שאין להם ילדים משלהם בבית ושהם כבר לא כאלה רזים, או חתיכים, חלקם אפילו קצת מקריחים, ומה הקטע עם כל הקעקועים ושזה כבר לא כזה מתאים לענטז ולפלרטט מול המון של בחורות צורחות ומתעלפות ואולי הם גם צודקים אבל לכל שאר המעריצות בקהל לא ממש היה אכפת.

אני העברתי את כל שנות החטיבה/התיכון בלבזבז כל שקל שהיה לי (וגם כמה כאלה שלא היה לי בעזרת תחנונים להורים) על עיתוני פופ בגרמנית, דיסקים, סינגלים, פוסטרים ועוד עם הפרצופים של חמשת הבחורים האלה. השקעתי ימים שלמים בלשבת מול הטלויזיה עם האצבע בהיכון על הוידיאו כדי לתפוס כל קליפ וראיון איתם ואז כמובן לראות את זה שוב ושוב ושוב.

ואתמול עמדתי כמה מטרים ספורים מולם וזה הרגיש כמו חלום. הם היו בדיוק כמו שזכרתי אותם (טוב, אולי חוץ מקווין שבאמת הזדקן משמעותית ביחס לשאר), ברייאן עדיין עשה חיקויים וקולות מצחיקים (שגרמו לקהל להנמס כי זה היה כזה חמוד), ניק עדיין יפהפה בצורה מגוחכת ומתנהג כמו נער מתבגר ממוצע (וחרמן), אייג'יי עדיין חי בסרט שהוא הילד הרע של הלהקה, האווי עדיין מקסים וביישן בצורה שתמיד משכה אותי אליו יותר מאל האחרים, וקווין כמו תמיד המבוגר האחראי שמתפדח מהשטויות של האחרים.

מה שבאמת מדהים זה שאחרי כל כך הרבה זמן הם עדיין עובדים בצורה מתואמת לחלוטין. הם לא מפספסים שום צעד, הם רוקדים, שרים, מנגנים, מחליפים בגדים, מתרוצצים על הבמה וכל זה במשך קצת יותר משעתיים ו 22 שירים. בשלב מסויים אפילו הקהל כבר התחיל להתעייף אבל הם המשיכו בפול גז למרות החום המטורף שהיה בחוץ (איך הם לא התעלפו זה בגדר תעלומה).

התרגשתי עד דמעות כל פעם שהם הזכירו את ישראל, את הזמן הרב שחיכינו לראות אותם, את האהבה שלהם לאנשים ולמדינה, את המילים בעברית, או את כל מה שהם עברו יחד כלהקה. ונכון שכל להקה אומרת את זה, בכל יעד שלהם, שאנחנו הקהל הכי טוב שאיי פעם היה להם ושהם פשוט המומים מהאהבה, אבל הפעם באמת האמנתי להם. הקהל הישראלי רעב להופעות, רעב למוזיקה ואהבה, והוא חם ומפרגן ולחלק מהאמנים האלה באמת חיכינו כל החיים.

זאת ללא צל של ספק ההופעה הכי טובה והכי כייפית שאיי פעם ראיתי וחוויתי ואני מודה מכל הלב לחגית, למעריב, לטוויטר ולאלים החדשים והישנים שעזרו לי להגשים את החלום המטורף הזה.

 

 

אהבתם? שתפו.
RSS
EMAIL
Facebook
Twitter
YOUTUBE

עוד בנושא